םםר לוקא װ 407 ראיתי את היהודי, שהיה קשור בחבל לעגלה שאחריה הלך. על העגלה ישבו מםםר אכרים. הם הובילו אותו לרדזין. בצורה כזו תפסו גם את אמי ואחי בעת שהלכו בלילה על פסי הרכבת מכפר אחד למשנהו. אולם זה היה כעבור זמן. אותה הובילו למשטרה הפולגית של העיר רדזין. קרה הנם׳ מפקד המשטרה היה לפני המלחמה מפקד המשטרה בעירנו. הוא הכיר הולכן שחרר בסודױת אותה ואת אחי. אך גורל אמי ואחי היה בסופו של דבר מר מאד. זה קרה בסוף 1943 באותו כפר. הפולנים הרגו אותם. בראשית 1943 עזבתי את אמי בגיטו. שוב יצאתי מהגיטו לבד. אף אחד לא בא עמי. זה מונח לי תמיד על המצפון. למה׳ למה לא הצלחתי למשוך מישהו מהגיטו? למה הם נשארוז למה הם ציפו? שוב עזבתי את הגיטו לבד והשארתי שם בחורי זהב כפיקש, קםלברנר, רפפור ט וגרוסמן. אביב 1943. השמש זרחה, הצפורים צײצו׳ זה היה אצלי בכפר. ושם בגיטו? בגיטו היה ױם שחור. באותו בוקר לא הובילו לעבודה. העיר היתה מלאה בקלגם י הם.ם. הגרמנים והאוקראינים פקדו להתיצב עם חבילות יד. הלכו להסתתר במרתפים, במחבואים שהוכנו מראש. כולם נדחםים, אי אפשר לסגור את הדלת. היריות מתקרבות, כל דקה היא שנה, כל אחד רוצה לחױת, כל אחד רוצה להנצל.
לאחד המרתפים התפרצו הגרמנים הפראים והאוקראינים. הם פתחו ביריות וללא הפסק צעקו: ״ראום, יודן, ראום!״ באפלולית המרתף נשמעו הכדורים של האוטומטים. הם נתקלו בקירות ריקים׳ כי עוד קודם יצאו כולם את המרתף. בערב הגיעו שוב הגרמנים ושוב ירו פנימה. אולם רק הד הדהד כתשובה. אין יותר יהודים בעיירה, לוקוב נוקה מיהודים!.. . רק זוג עינים מבוהלות הםתכלו במה שקורה במרתף. רק אלו העינים ראו איך כולם ױצאים החוצה; רק אלו העינים החליטו: יותר טוב לההרג במקום ולא לתת להשלח למבל. ואלו העינים ראו את הופעת הלילה. כבר שקט, אף אחד לא בא. צריך להזדרז ולברוח. עוד מעט יצאו הגוים מבתיהם לשדוד את השרידים שנשארו אחרי היהודים.. . באותו יום הייתי בכפר. הכל נפל לי מהידים׳ הכל הולך כנגדי. אביב. שקט מסביב, רק העינים מכוסות דוק׳ העולם נדמה כאילו נהרס. אני שמתי על העגלה את הזבל של הרפת כדי להעבירו לשדה, הזבל נפל על פני ז עליתי על עגלת הזבל ז מיד שכבתי תחתיו. מה קרה עמי באותו יום אביבי ז עד היום איני מבין׳ איך נודע לי שמלוקוב, מרדזין, ממזריטש ומכל העיירות בסביבה הוציאו את אחרוני היהודים. לבי עמד להתפוצץ ולי הרי אסור היה לצעוק ז ,״איה אמי ז איה שני אחי הצעירים שאול ויעקב ז אני רוצה לבוא אליכם, ללכת עמכם, אני לא רוצה להשאר לבד, לעולמים לבד״.
באותו יום אב י בש ל 1943 לא הייתי עדיין בן 19. באותו יום הפכו שערותי שיבה. זרקתי את עבודת השדה ומכנתי את חיי, אבל להישאר בכפר לא יכולתי ובלילה יצאתי