םםר לוקאװ 407 ראיתי את היהודי, שהיה קשור בחבל לעגלה שאחריה הלך. על העגלה ישבו מםםר אכרים. הם הובילו אותו לרדזין. בצורה כזו תפםו גם את אמי ואחי בעת שהלכו בלילה על פסי הרכבת מכפר אחד למשנהו. אולם זה היה כעבור זמן. אותה הובילו למשטרה הפולגית של העיר רדזין. קרה הנם׳ מפקד המשטרה היה לפני המלחמה מפקד המשטרה בעײרתנו. הוא הכירה ולכן שחרר בםודױת אותה ואת אחי. אך גורל אמי ואחי היה בסופו של דבר מר מאד. זה קרה בםוף1943 באותו כפר. הפולנים הרגו אותם. בראשית1943 עזבתי את אמי בגיטו. שוב יצאתי מהגיטו לבד. אף אחד לא בא עמי. זה מונח לי תמיד על המצפון. למה׳ למה לא הצלחתי למשוך מישהו מהגיטוז למה הם נשארוז למה הם ציפוז שוב עזבתי את הגיטו לבד והשארתי שם בחורי זהב כפיקש, קםלברנר, רפפורט וגרוסמן. אביב 1943. השמש זרחה, הצפורים צײצו׳ זה היה אצלי בכפר. ושם בגיטוז בגיטו היה ױם שחור. באותו בוקר לא הובילו לעבודה. העיר היתה מלאה בקלגםי הם.ם. הגרמנים והאוקראינים פקדו להתיצב עם חבילות יד. הלכו להסתתר במרתפים, במחבואים שהוכנו מראש. כולם נדחםים, אי אפשר לםגור את הדלת. היריות מתקרבות, כל דקה היא שנה, כל אחד רוצה לחױת, כל אחד רוצה להנצל.
לאחד המרתפים התפרצו הגרמנים הפראים והאוקראינים. הם פתחו בירױת וללא הפסק צעקו: ״ראום, יודן, ראום!״ באפלולית המרתף נשמעו הכדורים של האוטומטים. הם נתקלו בקירות ריקים׳ כי עוד קודם יצאו כולם את המרתף. בערב הגיעו שוב הגרמנים ושוב ירו פנימה. אולם רק הד הדהד כתשובה. אין ױתר יהודים בעײרה, לוקוב נוקתה מיהודים!... רק זוג עינים מבוהלות הםתכלו במה שקורה במרתף. רק אלו העינים ראו איך כולם ױצאים החוצה; רק אלו העינים החליטו: יותר טוב לההרג במקום ולא לתת להשלח לםבל. ואלו העינים ראו את הופעת הלילה. כבר שקט, אף אחד לא בא. צריך להזדרז ולברוח. עוד מעט יצאו הגוײם מבתיהם לשדוד את השרידים שנשארו אחרי היהודים... באותו יום הייתי בכפר. הכל נפל לי מהידים׳ הכל הולך כנגדי. אביב. שקט מסביב, רק העינים מכוםות דוק׳ העולם נדמה כאילו נהרם. אני שמתי על העגלה את הזבל של הרפת כדי להעבירו לשדה, הזבל נפל על פניז עליתי על עגלת הזבלז מיד שכבתי תחתיו. מה קרה עמי באותו ױם אביביז עד הױם איני מבין׳ איך נודע לי שמלוקוב, מרדזין, ממזריטש ומכל העײדות בםביבה הוציאו את אחרוני היהודים. לבי עמד להתפוצץ ולי הרי אםור היה לצעוקז ,״איה אמיז איה שני אחי הצעירים שאול ויעקבז אני רוצה לבוא אליכם, ללכת עמכם, אני לא רוצה להשאר לבד, לעולמים לבד״.
באותו יום אביב של1943 לא הייתי עדיץ בן 19. באותו יום הפכו שערותי שיבה. זרקתי את עבודת השדה וםכנתי את חיי, אבל להשאר בכפר לא יכולתױ בלילה יצאתי