410 םםר לוקוןןװ אני הולך שוב ביער המחלק את שני הכפרים ובא לאכר שאםי היתה צריכה להיות אצלו. אני שואל אותו איפה היא נמצאת. הוא לא מזדרז לענות׳ בינתײם נכנם אכר אחר. הוא בודק אותי. בעל הבית נגש אליו, אומר לו מםפר מלים בשקט, והנ״ל יוצא. עכשױ, חושב אני׳ יאמרו לי איפה אמי ואחי. אך שוב נכנם לבית אורח שני• אני מכיר אותו׳ הוא בנו של שכן ישן שלי. הוא בן20 שנה. בעל הבית מדבר עמו. אני רואה שהוא עצבני. בעל הבית כמעט מגרשו מהבית. הוא נגש אלי ובעינױ המבוהלות אני רואה מות. הוא חױור ואומר לי בשקט ובעצבנות: ״לך׳ ברח... הם רוצים לד׳רגך... ליד התחנה יש תעלה... הנצל איך שאתה יכול... לא נתתי לקחתך מהבית׳ מה יהיה עמך בחוץ— לא אדע.״ ברח!׳ ״׳איה אמיז איה אחי ז״— שאלתי. אך טוב עשה האכר שלא םפר את האמת׳ כי איני יודע עם לא הײתי יוצא אז מהכניםה הראשית שם חכו לי מרצחי.
אני לא זוכר כמה זמן התגוללתי בתעלה וכמה זמן ישבתי מתחת הגשר. כשהחשיך ראיתי עצמי ליד רםת של משק׳ כ־40 ק״מ מן הכפר הישן. הלאה ללכת לא יכולתי. התעלה נגמרה ולהוציא ראש היה מםוכן׳ כי אפילו אור הלבנה המלאר׳ יכול היה לגלות צילי. ישבתי מאחורי הרםת ובםקרנות האזנתי לכל קול ולכל ניצוץ. הרוצחים הלכו עם פנםים מבית לבית. שמעתי את חריקת השערים של המתבן ורעש ברפת שמאחוריה הםתתרתי. ומשם שמעתי צעקהו ״ויחודז׳׳ז יז׳זה׳ וימי טי טו יםטש״ (תצא יהודי׳ אנחנו ױדעים שאתה כאן). כשהחל אור הפנםים להתקרב אלי׳ קפצתי כמו חתול לצד השני של הרפת. שוב שמעתי צעקות: ״תצא יהודי״׳ אך לא שמעתי להם. אני רוצה עוד לחיות, אני רוצה עוד לראות את אמי, אם למות׳ הרי לא פה מאחורי הרפת ומידים פולנױת. אולי יהיה לי גם עתה מזל ואנצלז אני כבר לא יכול לםמוך על אדם. השונא נמצא בכל מקום ובכל נפש חיה. אין אפילו בית להםתתר בו ובמקרה הגרוע בױתר אפוצץ עצמי בפצצה. כשילכו האנשים עם הפנםים מכאן׳ האם לא יתפםו אותי בכפר אחרז הרי הם נמצאים בכל מקום׳ אלו האנשים שליחי השטן. יכול להױת׳ שלא הױ בי אז תחושות אדם׳ כי לא שרפתי את הכפר כנקמה ברודפי. החזית הרוםית התקרבה והםבה צרות לגרמנים. אך הרוצחים גמרו עם היהודים של גליל לובלין. היה זה אביב 1944.