410 םםר לוקוןן װ אני הולך שוב בעיר המחל ק את שני הכפרים ובא לאחר שאמי היתה צריכה להיות אצלו. אני שואל אותו איפה היא נמצאת. הוא לא מזדרז לענות׳ בינתײם נכנס אכר אחר. הוא בודק אותי. בעל הבית נגש אליו, אומר לו מספר מלים בשקט, והנ״ל יוצא. עכשיו, חושב אני׳ יאמרו לי איפה אמי ואחי. אך שוב נכנס לבית אורח שני • אני מכיר אותו׳ הוא בנו של שכן ישן שלי. הוא בן 20 שנה. בעל הבית מדבר עמו. אני רואה שהוא עצבני. בעל הבית כמעט מגרשו מהבית. הוא נגש אלי ובעינױ המבוהלות אני רואה מות. הוא חױור ואומר לי בשקט ובעצבנות: ״לך׳ ברח... הם רוצים לד׳רגך... ליד התחנה יש תעלה... הצל איך שאתה יכול... לא נתתי לקחתך מהבית׳ מה יהיה עמך בחוץ — לא אדע.״ ברח! ׳ ״׳איה אמי? זאי ה אחי?״ — שאלתי. אך טוב עשה האכר שלא ספר את האמת׳ כי איני יודע אם לא הײתי יוצא אז מהכניסה הראשית שם חכו לי מרצחי.
אני לא זוכר כמה זמן התגוללתי בתעלה וכמה זמן ישבתי מתחת הגשר. כשהחשיך ראיתי עצמי ליד רמת משק׳ כ־40 ק״מ מן הכפר הישן. הלאה ללכת לא יכולתי. התעלה נגמרה ולהוציא ראש היה מסוכן׳ כי אפילו אור הלבנה המלא׳ יכול היה לגלות צילי. ישבתי מאחורי הרמת ובסקרנות האזנתי לכל קול ולכל ניצוץ. הרוצחים הלכו עם פנים מבית לבית. שמעתי את חריקת השערים של המתבן ורעש ברפת שמאחוריה הסתתרתי. ומשם שמעתי צעקה ו״ויחודז׳׳ זיז׳זה׳ ׳וימיטיטויםטש״ (תצא יהודי׳ אנחנו יודעים שאתה כאן). כשהחל אור הפנסים להתקרב אלי׳ קפצתי כמו חתול לצד השני של הרפת. שוב שמעתי צעקות: ״תצא יהודי״׳ אך לא שמעתי להם. אני רוצה עוד לחיות, אני רוצה עוד לראות את אמי, אם למות׳ הרי לא פה מאחורי הרפת ומידים פולניות. אולי יהיה לי גם עתה מזל ואנצל ז אני כבר לא יכול לסמוך על אדם. השונא נמצא בכל מקום ובכל נפש חיה. אין אפילו בית להסתתר בו ובמקרה הגרוע ביותר אפוצץ עצמי בפצצה. כשילכו האנשים עם הפנסים מכאן׳ האם לא יתפסו אותי בכפר אחר ז הרי הם נמצאים בכל מקום׳ אלו האנשים שליחי השטן. יכול להיות׳ שלא היביא תחושות אדם׳ כי לא שרפתי את הכפר כנקמה ברודפי. החזית הרוסית התקרבה והסבה צרות לגרמנים. אך הרוצחים גמרו עם היהודים של גליל לובלין. היה זה אביב 1944.