ססר לוקןןוו 479 אריה שמיטנקה. כשהם ראו את מצבנו הנורא, הם החליטו לקחתני עמם׳ כדי שאשיג מעט מלבושים ומקום אחר למסתור. אמי בקשה ממני שלא אלך׳ כי בכל צעד יש אױם של מות, ואלהים יעזרנו גם ככה׳ אנו נחיה. כך מענה אמי. אך אני הײתי ממורמר ורציתי למצוא קצת אור בחײם החשוכים. אני זוכר עוד את מלות אמי האחרונות כשהיא עטפה ראשי בצעיף, כי בחוץ היה כפור גדולן /,זכור, היא אמרה׳ אתה תקותי היחידד״ הזהר לעצמך״. בלילה הזדחלנו החוצה מהמחבוא ופנינו למקום ששם גרו שני החברים׳ אצל כפרי בשם ברונקויץ׳. כשהגענו לשם נודע לנו׳ שחלק מן המחתרת הפולנית החליטה לחםל את היהודים הבודדים שנשארו כדי לא להשאיר עדות לפשעיהם לטני התקרבות הצבא האדום. הם הצליחו כבר לרצוח את משפחת פרוסט׳ שהסתתרד, באזורנו ועם המשפחה שרפו את כל רכושו של האכר. החדשר, זעזעה אותי. זה היה קרוב למקם המצאה של משפחתי. החברים רצו כבר לשלחני חזרה: ראשם כבר לא היה לעניני הפרטײם. הם כתבו מכתבי אזהרה למנהיגי המחתרות הפולנױת׳ שיפםיקו את הרציחות האױמות של יהודים, כי פעם יעמדו למשפט. בינתײם נשארתי עד למחרת בערב. הבונקר, מקום מחבואם של החברים, נמצא במושבות דז׳מקה. זה היה משק עני מאד. דירת המגורים נמצאה תחת גג אחד עם הרפת׳ כל הבית היה מורכב ממטבח אחד גדול שהיה קשור עם הרפת. במטבח עמדו שתי מטות׳ שולחן נמוך ומספר שרפרפים.
הכניסה לבונקר היתה תחת התנור׳ באדמה. בבונקר נמצאו משפחת רוזנבלום (3 אנשים), ױםף אריה שמיטנקה, ױםף וישניה, יעקב דגרמן׳ ױדל װלנד ומוטל טבקמן. כל הױם הראשון עבר עם החדשות שהביא האכר עמו על הפשיםטים הפולנײם ד,משולד,בים, הרוצחים יד׳ודים ואת אלו המסתירים אותם. למרות שברונקוביץ׳ היה שמאלי בדעותיו וידיד יהודים׳ הוא החל להתנועע מפחד למשפחתו. הוא לא אמר זאת בגלוי שנלך ממנו, אך הרגשנו שהוא מאד מודאג. בערב באו אלינו אחױ של שמואל׳ יצחק רוזנבלום, לײבוש ברון׳ הרשקה אםנה ומלד בידרמן כדי להתיעץ מה לעשות. היו לנו אז8 רובים ולכל רובה 15—13 כדורים,3 אקדחים ורמון אחד׳ בעת ישיבתנו בארוחת הערב ושוחחנו על הבעיה שנוצרה, החל םתאום הכלב לנבוח חזק, בחלונות נעשה אור מפנםי כים מוארים. ברונקוביץ׳ הבין שאנחנו מםובבים ע״י ה״אקובצים״, הפרטיזנים הפולנײם, שרצחו יהודים. ברונקוביץ יצא מהבית בלי לומר מילה ומיד נשמעו ירױת. נעשינו לרגע מבולבלים. הבנו שהרוצחים מתכװנים רק לנו׳ ולנו נשאר מעט זמן לד׳חלטות. חלק מאתנו החליט שנדחם לבונקרן אחרים הציעו׳ שנצא לקרב עם השודדים, הגם שכוחנו הנו קטן לעומת כוח האויב— הן באנשים וד,ן בנשק. אחר כך התברר שכוחם היה50 איש׳ מזױנים ברובים, מכונות יריה ורמונים ועם מםפר כדורים בלתי מוגבל. חוץ מזה הם הױ מלומדי קרב וכן שבעים מאתנו,
אך כעםנו על הפולנים שעוזרים להיטלראים ברציחתנו היה חזק כל כך שהחלטנו לצאת למלחמה הלא שװד״ כדי לשמור על הכבוד היהודי ולא לד׳תמםר לידיהם, כדי שד,ם יצחקו לנו, כמו שהגרמנים למדום. נכנסנו לרפת. האנשים שהױ בעלי הרובים נעמדו ליד הדלת שמובילה מד׳רפת החוצד,.