םסר לוקא װ 527 פעם בחודש הייתה לנו הרשות לביקור האשה והילדים. אחרי הביקורים האלה היה מצב הרוח במחנה עגום. הניתוק מן הקרובים לנו ביותר העלה בנו מרה שחורה. היו חברים — מומחים להרמת המורל. נוצרה קבוצת אנשי ״בריגדת העידוד״. ברגע שראו מישהו נכנס למרה שחורה, צצו חברה עליזים אלה ולקחו את העצוב לעבודה עד שעל פניו עלה שוב חיוך... נשותינו בפריז ארגנו מסע לפיטיביה תחת הקריאה 1 החזירו לנו את בעלינו ואבות ילדינו. הרבה נשים צרפתיות בפיטיביה הזדהו עם הקריאה של הנשים היהודיות. במחנה עצמו היו החיים מאד חבריים. מחוץ התיחסה בדרך כלל האוכלוסיה הנוצרית לאסירים בהזדהות ובהרבה מקרים עזרו להם לברוח מהמחנה. פעמים רבות נהגו הצרפתים לזרוק דרך החוטים עוגיות דבש (בפיטיביה קיים בית חרושת לעוגיות דבש). 14 חדשים היינו במחנה פיטיביה. הובטח לנו שכאזרחים פולניים נשאר במחנה עד אחרי המלחמה. מזמן לזמן באו אלינו אישים צרפתיים, כדי לעודד אותנו. אבל ב־16 ליולי 1942 הוכנסנו לקרונות, 100 איש לקרון (קראו לקרון כזה ״חבילה״) והובאנו לבירקנאו. שם ערך ד״ר מנגלה את הסלקציה הידועה שלו. • מי למות ומי לסבול — לקצת יותר או לקצת פחות. רק בודדים נשארו לראות את סופם של הפושעים הגרמניים. ואני הייתי ביניהם.

ועתד״ כשאני פותח את הרדױ הישראלי וקורה שאני שומע את ״שיר העמק״, עומד שוב מול עיני מחנה פיטיביה. אני רואה את היהודי מארץ ישראל שהביא לנו את השיר ואלפי החברים שלא זכו לשמוע את השיר בארצנו. אברהם װאקםפאן,א םאברע, אומגעקוםען אין לוקאװ