199 תדלדות יהודי לבוב 200 תנועת אוכלוסין זו השפיעה על הגיבוש החברתי והתרבותי של חוגים יהודיים בלבוב. האלמנטים החדשים גרמו בתחילה קשיים בחיי־הקהלה, ביהוד בתנאי הדיור והפרנסה ובשטח ההווי. משנת 1794 עד 1808 עברו ללבוב 998 משפחות של יהודים מן החוץ, שכללו 2512 נפשות 0. וכזאת היתה התפתחות האוכלוסיה היהודית בלבוב בשנים 1796 — 1826: בשנת 1796 — 12486 יהודים ״ 1800 — 13412 " ״ 1810 — 14979 " ״ 1815 — 16125 " ״ 1820 — 17931 " ״ 1825 — 18689 " ״ 1326 — 19277 " י). השלטונות הופתעו לרבוי היהודים הזדים ונקטו בצעדים כדי לעכב את התנועה, נעשו צעדים גם מטעם העיריה, שפנתה בתזכירים אל הנציבות, בדרישה לצמצם את תחומי מושבם. כזכור, השתדלה העיריה גם קודם לנשל את היהודים מחנויותיהם ודירותיהם בתוך־העיר. אמנם, הקהלה היהדית הגיבה בשנת 1795 בטענה, שהרחיבו את שטח מגוריהם ע״י קניית בתים באופן חוקי. הרחקת היהודים לפרברי־זולקיב וקרקא תביא נזקים חמריים לעצמם וגם לבעלי־הבתים והחנויות הנוצרים, שיפסידו סכומים גבוהים של שכר־הדירה. הסכסוך עם העיריה על זכות הדיור נמשך עוד הרבה שנים. בלחץ העירוניים והגוברניון נתנו שלטונות וינה הוראות מפורשות לעכב את זרם היהודים ללבוב לאסור נישואי גברים עם בחורות ואלמנות מחוץ לעיר, כדי למנוע את גידול האוכלוסיה היהודית. רק במקרים יוצאים־מהכלל הורשו השלטונות,

לפי צו הקיסר מ־4 באפריל 1805 לתת רשיון־כניסה למורי בתי־הספר היהודיים אם יעסקו בהוראה ולבעלי־ מקצוע מומחים למפעלים חיוניים שאין למצוא בעיר כמוהם־). ההוראות פורסמו בהודעה מודפסת שהזהירה בפני כניסת יהודים זרים, באיום קנס־כסף או מלקות. במצב שנוצר הוכרחו היהודים שגרו בפרברי ברודי והאליץ לעזוב את מגוריהם ולעבור לפרברי זילקיב וקרקא. בשנת 1807 היו 14.371 יהודים בין 43.614 תושבים בלבוב. על הפעלת האיסור של כניסת יהודים לעיר אפשר לעמוד מתוך המפקד שנערך בשנת 1812: בעיר לבוב התגוררו 3709 משפחות יהודיות, בהן 7.237 גברים ו־7.736 נשים, ביחד 14.973 נפשית. במשך 5 שנים גדלה האוכלוסיה היהודית רק בתיספה של 602 נפשות. מספר היהודים בכל מחוז לבוב היה 4420 משפחות, בהן 8.764 גברים ו־9.288 נשים, ביחד 18.052 נפשות 3). בעית רבוי האוכלוסיה היהודית נתהדשה בשנת 1811 ע״י השלטונות והפעם — בנימוקים סניטריים. לפי הדו״ה של הגוברניון היו בלבוב 4436 משפחות יהודים ובהן 30.000 נפשות שהתגוררו ב־314 בתים ובהם 1974 הדדים ו־629 תאים, ז״א 12 — 8 אנשים בכל חדד אי תא 4). מלבד בעית הדייר שהעיריה התלבטה בה. הטיל עליה הגוברניון גם את הטפיל בעניני יהודים שבעיירות הסביבה לפי הצו (פאטנט) של 17 מאי 1789 (47 ־ 42 §) שהיו עד אז בסמכותם של משרדי המחוז

העיריה ערערה נגד הפקודה וטענה שאין הדבר נוגע לה והטפול בענינים אלה, יעמיד את העיריה תחת פקוח משרד־המחוז, בניגוד לתחוקת העיר. אולם, שלטונות וינה אשר יב־22 ביוני 1826 את החלטת הגוברניין מ־13 בינואר 1826 על ריכוז כל עניני היהודים בלבוב ברשות העיריה, והם א. ) פיקוח על חלוקת מס־היהודים וגבייתו; ב) טיפול בתלונות היהודים נגד הממונים; ג) מירשם היהודים הנמצאים בלבוב 5 ). תנאי הדיור ברובעי האוכלוסיה היהודית נעשו גרועים מיום ליום בגלל הצפיפות והקשיים מצד העירוניים והשלטונות. בימי שלטונה של אוסטריה היתה לבוב לעיר מסחר ותעשיה אליה נהו תישבים חדשים מערי גליציה. העירוניים בלבוב לא סבלו זרימת המונים חדשים שהיו וסכנה למסחר ולמלאכה של התושבים. גם השלטונות לא היו מעינינים בגידול האוכלוסיה היהודית וזממו להוסיף עוד על ההגבלות שנקבעו בצוים (דקרטים) של שנות 1793, 1797. בראשית חמא ה הי״ט התגבש מצב זה: היהודים היו רשאים להתגורר בלי הגבלות בפרברי קרקא וזולקיב, וכל דרי שאר השכונות היו צריכים לעבור לשם. בתוך־העיר הותר ליהודים לגור, אך נאסר עליהם לקנות בלי רשות בתים ברחובות שקוצקה, רוסקה, סרבסגה, אוליצא נובה, והסמטאות הסמוכות מלבד במקרים יוצאים מן הכלל, שבעלי הבתים היו חייבים להם סכומים בערכו של הבית 6) החזקת חנויות בתיך־ העיר היתה. מותרת ברחובות רוסקה, שקוצקה וסרבסקא.

השלטונות אמנם השאירו גם יוצאים מן הכלל: סיטונאי סחורות־חו״ל שהונם הגיע לסכום 30.000 או 40.000 גולדן היו רשאים לגור מחוץ לרובע היהודי,