201 ד״ר נ. מ. גלכר 202 ועל העירייה הוטל לפקח עליהם ובמקרה שיהודי ירד מנכסיו נאלץ לעבור לרובע היהודי 7). ליהודים שהיו להם בתים מחוץ לריבע היהודי נתנה ארכא לגור בהם עד 1803, ולעבור אז עם משפחתם לרובעי־היהודים. הבעלות על הבית נשארה בידיהם, בתנאי שלא ישכירו את הדירות והחנויות ליהודים. לפי המפקד משנת 1825 גרו בלבוב בתוך־העיר 25.117 דיירים, מהם 954 יהודים בפרבר האלי ץ 2.000 דיירים, מהם 5 יהודים בפרבר קרקא 2.556 דיירים, מהם 1.247 יהודים! בפרבר ברודי 1.256 דיירים, מהם 5 יהודים ז בפרבר זולקיב 3.033 דיירים, מהם 2.001 יהודים. כדי למנוע גידול האוכלוסיה היה אסור ליהודים זרים לעבור ללבוב ולהרשם בקהילה אחרי 24 ביולי 1804 וליהודי לבוב אסור היה להתחתן עם יהודים זרים והעובר על החוק נקנס בתשלום 100 דוקאכים. ב־22 בינואר 1805 פרסם ראש־העייי פראנץ אנטון לורנץ הוראה שהטילה קנס של 12 דוקאטי ם על בעלי־בתים שמסרו דירות ליהודים שגורשו מתחופי־לבוב או שלא היו רשאים להתגורר ברובע הנוצרים. למוסרים על מקרים כאלו 8 א) היבט ח שכר של 25 פלורין. החוק אסר גם חלופי דירה בין משפחה בלבוב ומשפחה הדרה מחוץ־לעיר, מלבד ממקרים יוצאים מן הכלל של בעלי־מקצוע מומחים: עובדי דפוס וכד׳ 9). כן לא חל האיסור לעבור ללבוב על מורים, שנתקבלו לבתי־הספר היהודיים 9 א).
ילדים מאומצים, שהגיעו לגיל הבגרות היו מוכרחים לעזוב את העיר ולחזור לקהילה ממנה באו. (בשנים 1814 — 1816 אימצו רק יהודי לבוב 14 ילדים). השלטונות ראו באמוץ־הילדים רק תחבולה "להגניבם" ללבוב ולהגדיל את האוכלוסיה היהודית. באוגוסט 1815 הציע הגוברניון 9 ב) לשלטונות בוינה להרשות אמוץ ילד יהודי אחד כנגד שתי משפחות מטופלות ילדים שיצאו את לבוב. לשכודהחצר לא הסכימה לכך •ונתנה הוראה להתנהג לפי החוק הקיים. הגוברניון של חד 16 בפברואר 1816 בקשה מיוחדת אל הקיסר, לדחות כל בקשה לאמץ ילדים יהודים עד אישורו של תקנוךהיהודים החדש, שהממשלה דנה בו. בתשובת לשכודהקיסר הודגש, שבמשך שנהיים אומצו רק 14 ילדים ואין לראות בכך סכנה של רבו י האוכלוסיה היהודית בלבוב, ולפיכך אין שום סבה לשנוי שהוצע 9 ג). במקרים שהותר ליהודי לעבור ללבוב, נדרשה ממנו תעודת־פטורין מקהלתו והצהרת ועד־הקהלָה בלבוב שאין שום מניעה לקבלתו. מלבד זה היו שתי משפחות מלבוב צריכות לוותר על זכות־ישיבתם ולעזוב את העיר. העברת היהודי אושרה רק לאחר שתי המשפחות היוצאות הביאו תעודת קבלה לקהילה אחרת. האיסורים וההגבלות גרמו גם לשחיתות. פקידי־ הקהלה, וביחוד מנהלי פנקסי האוכלוסיה רשמו תמורת שוחד יהודים זרים ברשימה האוכלוסין (מאטריקעל) ביחוד התעשר מנהל פנקס־הרישום ב ר חיים מודלינגר בעסקות כאלו, כפי שהוכח במשפטו בשנת 1817.
נוספה גם בעיה חדשה: יהודים משכילים שהתלבשו כמנהג אירופה פנו אל השלטונות בבקשות להרשות להם לעבור לרובע לא־יהודי. במקרים רבים השלטונות הסכימו להעברתם, בתנאי, שלא רק ראש־ המשפחה אלא כל בני־המשפחה, הגברים והנשים, יתלבשו אירופאית. כאשר ביקש יוסף שוואמברג באוקטובר 1815 רשיון להתגורר ברובע לא־יהודי מפני שהוא לובש בגדים אירופאיים, דחתה המשטרה את בקשתו, כל זמן שאשתו ויתר בני משפחתו לא יחליטו את התלבושת היהודית. במרס 1816 חידש שוואמברג את בקשתו והביא תעודה מטעם המשטרה שכל בני משפחתו מתלבשים אירופאית, אך גם הפעם נדחתה בקשתו. אז הגיש ערעור והוכיח שבנו יצחק לומד רפואה באוניברסיטה בוינה, בנו השני, קארל, עובד בביודמסחר בוינה, שתי בנותיו לומדות בבית־הספר של הנזירות הבנדיקטיניות, הוא וכל משפחתו השתחררו ממנהגי היהודים והוא שנוא עליהם ואינו יכול לדור אתם יחד, וגם בעסקיו הוא קשור בבתי־מסחר שמחוץ לרובע היהודי. בכתב בקשתו הדגיש הוא שגם יוהאן זליגמן, פאול מנדלסזוהן, צדוק הירש גולדברג, יהודים מלבוב כבר קבלו רשיון־העברה. לפי המלצת הגוברניון הסכימה לשכת־החצר בוינה לתת לשוואמברג רשיוךהעברה לעיר.
העירייה לא ראתה בעין־יפה את מעבר היהודים לרובעי הנוצרים. בינואר 1818 התלוננו העירונים בפני השלטונות שיהודים שוהים בעיר מתחתנים, ומהווים סכנה כלכלית. אולם, השלטונות דחו את ההאשמות ואת הדרישות כמוגזמות. להיפך, מספר סוחרים יהודים שהצטיינו־ בנקיון וסדר, החליפו את לבושם היהודי והתנהגו באורח־חיים דומה לשאר התושבים, קבלו בספטמבר 1818 את הרשות לגור בעיר, מחוץ לרובע היהודי 10).