237 ד״ר נ. מ. גלבר 238 דו״ח על אישיותו של אברהם כהן. המשרד הזמין את ראש־הקהלה בהוהנאמס, פיליפ רוזנטל, שמסר עליו דעה חיובית. על יסוד חיווורדעת דחו השלטונות המרכזיים בוינה את מחאות האדוקים 20). זמן קצר אחרי כן נתמנה אברהם כהן ע״י השלטונות לרב־ המחוז לבוב (קרייז־ראבינער) ולמנהל מרשם האו־ לוסיה היהודית (מאטריקעל) במקומו של אברהם קורקיס. שנאת האדוקים גברה ביותר, כאשר גילה כהן זיופים בספרי הרישום. בדרשותיו בקר את הקנאות והבערות של הרבנים והצדיקים, במכתביו שהדפיס ב״לוח־בוש״ בוינה דיבר בלעג על מנהגים מסויימים, ושיא התנגדותם הגיע כאשר ערך, בדצמבר 1846, חגיגת בר־מצוה ו״בודמצוה״ בבית הכנסת "טמפל". האדוקים ראו בכך צעדים לקראת שמד ונוצרה תסיסה, שהיתה מוכרחה להביא לידי התפרצות. ועד־הקהלה המשיך בפעולתו הארגונית ובנסיונו לשנות מן הסדרים המיושנים ולהכניס רוח־חיים חדשה בקהלה ולהתאימה לצרכי הזמן. פרנסי־הקהלה ביקשו לשכנע את השלטונות בצורך להכניס תיקוני־חוק לשיפור מצבם הכלכלי והתרבותי של יהודי גליציה. משהצליחו להקים בית־כנסת ובית־ספר לפי רוח הזמן וארגנו את מוסדות־הסעד, ניגשו פרנסי־הקהלה לחפש פתרונים לבעיות דחופות בשטח יחסי הממשלה אל היהודים.

הזמן והתנאים נראו להם נוחים לפעולה זו מאז נתן הקיסר פראנץ 1, בשנת 1803, הוראות לעבד תקנון יהודי חדש, ש״מטרתו אינה רק עניני מסים בלבד " (דערען צוועק נישט אליין דאס שטויער־ודעזען איסט). במשך שנים טיפלו השלטונות בהכנת התקנון החדש, כי לפי דברי הקאנצלר גראף אוגארטה (1812) טעונה שאלת היהודים עיון ממושך, אע״פ שהקיסר ביקש להחיש את הענין. בשנת 1820 ציווה הקיסר בנימה חריפה לפעול למען הסרת המחיצה שבין היהודים ויתר האוכלוסין, ודרש להטיל על הנוער את חובת הלימוד בבתי־הספר הכלליים ולהתנות את מינוי הרבנים בהשכלה כללית . בשנת 1833 הודיעה לשכת־החצר שהיא עדיין עסוקה בחקירת החוקים בעניני היהודים וכי יועך־ החצר פון וידמאן, הממונה על כך, לא גמר את חקירותיו והוא דורש כל פעם הסברים ופרטים נוספים מן הגוברגיון: בנוגע לחוקים בעניני המוזגים, בדבר ייסוד מוסד להשכלת הרבנים בפילוסופיה, מה ההבדל בין רב ומורדדדת וכד׳ . הגוברניון מצדו היה מעביר את השאלות לחוות־דעת שרי־המחוזות וכולם לא מיהרו בתשובותיהם, וכך נמשכו הדיונים וגדלו התיקים בלי סוף 20 א) . השלטונות הממונים על עניני היהודים התעסקו באוסף תזכירים וחווודדעת של יהודים נאורים ומומחים בבעיות אלו — והענינים נשארו כשהיו .

השלטונות הגליצאים התחילו להכיר בערכם של היהודים ולראות בהם את ״המעמד השלישי״ 0 * 4 * "ט ) של גליציה, העלו ל לחזק את הגורם הגרמני התומך בריכוז השלטון בוינה. מצד שני התחילו גם במנהיגות הפולנית בגליציה לראות, שאין לזלזל בבעיה היהודית, ביחוד אחרי המרד הפולני בשנת 1830/31 התגברה ההכרה בציבור הפולני בגליציה בהשפעת ה״אמיג ־ רציה", שיש לרכוש את יהודי גליציה ל״ענין פולין". מן הנסיון הוברר להם ׳ שיהודי גליציה, בניגוד לאחיהם בפולין הקונגרסאית, לא הראו תגובה חיובית על ההתעוררות הלאומית שהתבטאה במרד, ומספר המתנדבים הצעירים מגליציה היה מעט מאד 21 ) . למרות העובדה, שרק מעטים מבין הצעירים אהדו את הפולנים, נחשדו יהודי גליציה, ובפרט בלבוב, בעיני הממשלה על מתן עזרה לפולנים הלאומיים. החשד גבר בשנים 1835 — 1837, כאשר שלידרהאמיג ־ רציה יוזף זאלובסקי ארגן במרס 1833, על דעת עצמו, פלישה פרטיזנית לפולין הקונרסאית, שנכשלה לחלוטין. הפרטיזנים הפולנים נהדפו ע״י המשטרה בעזרת הצבא, ובדרך של חיפושים בדרכים וביערות ומאסרים המוניים. במסע הרדיפות השתמשה המשטרה גם במרגלים יהודים, אולם מספר מועט מאד מן היהודים הראו נכונות לשרת את השלטונות בריגול אחרי הפולנים. להיפך, להפתעת הפולנים הראו היהודים בברודי ובלבוב אהדה רבה לענין הפולני ועזרו לפרטיזנים הפולנים להתחבא מפני רודפיהם.

כידוע, הובאו אז לדין רבים מן הפולנים, ביניהם יאן לבנדובסקי וקארול בורקובסקי, שהואשמו בבגידה באוסטריה — ובמהלך המשפטים נודעו לשלטונות פרטים על העזרה שניתנה מצד היהודים לתנועה הפולנית. על יסוד דו״ח המשטרה נעשו בלבוב חיפושים בין היהודים המשכילים 21 א), בחנויות־הספרים של מנדיל בודק ושמואל איגל מצאו עיונים של המהגרים הפולנים בפריס, הענין נראה לשלטונות חשוד וחשוב במדה כזאת, שגראף טאאפה, נשיא משרד־המשפטים העליון בוינה, מסר ב* 25 בינואר 1835 לקיסר דו״ח מיוחד על החיפושים. ידיעות מפורטות על קיום אגודות מהפכניות