253 ד״ר נ. מ. גלב ר 254 האוכלוסין, לפיכך על היהודים לקבל באהבה את היד המושטת להם. האיחוד עם הפולנים מצריך לקיים גם איחוד לשוני, כשם שיהודי צרפת, איטליה וגרמניה מדברים בשפת המדינה, על היהודים לדבר פולנית. פנייה זו עמדה, כנראה, בקשר לעובדה שאברהם מאהר התחיל להוציא־לאור את העיתון "די צייטונג" ורוב האינ- טליגנציה היהודית נטה לשפה הגרמנית ולתרבותה. בניגוד ליהודי מערב־גליציה שתמכו בתנועת הפדרציה הפולנית, העדיפה האינטליגנציה היהידית בלבוב את שיטת ריכוז־השלטון בוינה. אכן, קמה גם קבוצת אינטליגנטים שנטתה לקו הפולניזציה. הקבוצה הקימה אגודה, שמטרתה לחנך את הדור הצעיר ברוח פולנית ולעורר את דביקותתו בשפה הפולנית בתור שפה לאומית. נוסדו ועדים ואיגודים להפצת השפה והספרות הפולנית. היו יחידים שנטו לגמרי לצד הפולנים, כגון הד״ר לרפואה יוהאן בייזר, חבר הגברדיה, שפירסם — דוקא בגרמנית — שיר־תהלה לפולין, שתורגם לפולנית 9) ע״י הרוזן לישק דיניך בורקובסקי. הרופא ד״ר מאוריצי רפפורט, שהתפרסם כמשורר באפוס ״משה״ (1842), ושנתחנך על התרבות הגרמנית, הרגיש עצמו קשור לעם הפולני והיהודי ונתן ביטוי לקרע הנפשי בפואימה ״באיאצו״ (1863 0ג), בו הבליט בהשתפכות־נפש את הפטריוטיות לפולין. בשיר נלהב בירך על שחרורם של האסירים הפוליטיים הפולנים שחזרו מבתי־הסוהר בשפילברג וקופשטיין.
הלך־רוח זה דחף את הנוער של האינטליגנציה היהודית בלבו אל המחנה הפולני והניח את היסודות לתנועת המתבוללים לעתיד לבוא. אולם כל המגמה לפולניות התרכזה דק בחוגים מצומצמים, ולא חדרה אפילו לחוגי המשכילים הותיקים, ולא־כל־שכן אל המוני־העם. אוהדי ההשכלה העברית לא היו תמימי־ דעה עם חוגי המתבוללים ועשו כל מאמץ להדריך את ההמונים ע״י הפצת עלונים ברוח היהדות. הנציב סטאדיון פעל נגד המועצה הלאומית, שלדעתו הייתה מערערת את סמכות השלטונות. בראותו שחברי הסיים שהוזמנו למושב ב־26 באפריל 1848 התכוננו להחרימו, החליט לבטל את המועצה הלאומית בטענה שהיא מוסד בלתי־חוקי. אולם, הדבר לא עלה בידו, מפני שהגיעה הידיעה מוינה על הענקת הקונסטיטוציה (25.4.1848) שהכילה בסעיף 22 זכות־ פטיציות והקמת חברות ואגודות לכל אזרחי הקיסרות. לפיכך סוכלו החלטותיו והמועצה נכנסה למסלול חוקי. ב־27 באפריל 1848 הודיע הנציב סטאדיון על נכונותו להכיר במועצה הלאומית בתנאי, שהוא יעמוד בראשה. הצעתו נדחתה, ואז מינה ועד־יועץ (בייראט) מתוך חברי המועצה הלאומית בהרכב של 3 כמרים רותניים, כומר קטולי (פולני), 1 עירוני גרמני, 6 בעלי אחוזות, 5 פקידי ממשלה פולנים (עם גולו־ חובסקי בראש 1 ג) ו־2 יהודים (הרב כהן ומאיר ירחמיאל מיזס).
בכל הזדמנות השתדל הנציב סטאדיון להראות את נכונותו, במסגרת התיקונים, לשפר באופן יסודי ומקיף את מצב היהודים, החוקי והפוליטי. בכל הענינים הזמין את הרב כהן להתיעצות והפולנים ראו זאת בעין רעה 12). הם חששו שיתמוך ברותנים ועודם להגיש עצומה לקיסר ב־19.4.1848, בה דרשו להכיר בשפה הרותנית במשרדי השלטונות ובבתי־הספר, וכן להשוות את זכויות הכמורה האוניטית, הוא רוצה לטפח את הרותנים והיהודים יחד בתור כוח נגד הפולנים ושאיפותיהם. המועצה ניגשה לדון גם על המסים שלחצו על האוכלוסיה היהודית. באחת הישיבות הראשונות הציע הרב כהן לבטל את ההגבלות בנוגע לנישואין ומסי־ היהודים. אולם הקונצפציה של הנציב סטאדיון לנצל את המועצה בתור כוח נגד המועצה הלאומית נחלה כשלון, אחרי שנתמנה כשר לעניני־פנים בממשלה המרכזית בוינה. ב־4 ביוני 1848 עזב את העיר לבוב בחשאי.
גם בעירית לבוב, שעוד לפני שנה דחתה הצעה להעניק ליהודים את זכות האזרחות העירונית, נבחרו 8 יהודים בין 40 חברי העיריה, והם: ד״ר בלומנפלד, מרדכי דובם, מאיר מיזם, ד״ר ברח־רפפורט, יהושע מאיר גולדבאוס, ד״ר קולישר, מאיר מינץ, אלישע מנדרוחוביץ. הם השתתפו בפעילות בעבודות הועדות; ד״ר בלומנפלד, מ. דובס ומאיר מיזם בועדת הכספים, ד״ר ברח־רפפורט בועדת הבריאות, י. מ. גולדבאום, ד״ר קולישר, מאיר מינץ וא. מנדרוחוביץ בועדה לעניני־המשטרה. בעיריה דנו על תקנון בחירות חדש. מטעם היהודים השתתפו בועדת התקנון הירץ ברנשטין, ד״ר עמנואל בלומנפלד וירחמיאל מיזם והיו מוכרחים להסכים למספר 15 יהודים מבין 100 חברי־העיריה וכן ל־5 יהודים מבין 30 הסגנים. אחרי אישור התקנון ביולי 1848 התקיימו הבחירות באוקטובר 1848 ומטעם היהודים נבחרו רק המועמדים המתקדמים. מועמדי החסידים והאדוקים נכשלו. בקשר לקונסטיטוציה נתעוררה השאלה, האם