437 צביקארל 438 הכנסת שבחוץ־לעיר וכן אצל החזן בצלאל מאודיסה. הוא למד גם אצל זולצר, ולפי דבריו אף אצל לישט. בשנים 1840 — 1842 שימש כחזן ב״היכל" מיסודו של יוסף פרל בטרנופול. משלא הצליח בהכשרת המקהלה, ניתנו לו כעוזרים יוסף ארנסטי האיטלקי ופולק הגרמני וכך הוכשרה גם המקהלה לתפקידה. בתור בעל־קורא נתקבל המורה מיכאל וולף. שמשי ה״טמפל" הראשונים היו יהודה שמואל קנטור ושלמה בלומנפלד. ביום ו/ 18 בספטמבר 1846, חגגו את חנוכת "היכל הנאורים" במעמד נציגי השלטונות ובחסות משמר צבא. הרב אברהם כהן נאם אז לאחר דברי הפתיחה של ד״ר בלומנפלד. אברהם כהן נשא את התואר של "מורה־דת ומטיף" ("רעליגיאנסוייזר אונד פרעדיגער"), אבל הוא שאף להתמנות כרב בלבוב, במקומו של הרב ר׳ יעקב אורנשטין, בעל ״ישועות יעקב״, שנפטר בשנת 1839. הדבר היה תלוי בהחלטת השלטונות, וכשנודע הדבר לחרדים, הגישו מחאה לשלטונות, בה תואר אברהם כהן כעם־הארץ וכפורע־מוסר? אבל מחאתם היתה לשוא וכהן אושר ע״י השלטונות כרב־העיר לבוב.

בדרשותי והעביר תחת שבט בקרתואת התנהגות החרדים, וב״מכתבים מגליציה", שפרסם בלוח שלבוש, לעג לאמונות התפלות ולמסתורין, למנהג הכפרות וה״תשליך" וכן לגילוח הראש של נשים וחבישת פאה נכרית ותכשיטים המעוררים קנאה ושנאה בין הגויים. הוא גם ערך "קונפירמציה" (חגיגות בר־מצוה, שלא כמנהג המסורתי) לילדים ולילדות, ובזה ראו האדוקים צעד לקראת המרת הדת. אחרי המהפכה בוינה, במרס 1848, החליטו החרדים להגיש בקשה לקיסר א ו לבית־הנבחרים שיעבירו את אברהם כהן ממשרתו, בהיותו סיבת כל הרעות, וגם להדיח את ראשי־הקהלה המתקדמת ממעמדה בלבוב וביתר הערים? בזאת ראו תנאי קודם לשיווי־זכויות. הבקשה, שנחתמה על ידי הרבה אנשים, הגיעה לידי פקיד־הקהלה ברנרד פיפס, שהחרימה ומאסף החתימות גרינפלד הושלך לבית הכלא ועצת החרדים הופי־ה. חמומי־המוח מן ההמון צרו על בית הר׳ כהן, יידו אבנים בשמשות וניסו לחדיר בכוח לתוך הבית, שנסגר בפניהם. בקושי הצליח הצבא, שהוזעק למקום, לפזר את המתקיפים. בין חברי ראשות הקהלה והחרדים התקיימה התיעצות שלא הגיעו בה לידי הסכם כי החרדים עמדו על דרישתם, שכהן יעזוב את לבוב, ואפילו הסכימו לתת לו סכום־פיצויים גדול. כדי שיוכל להתפרנס עד שימצא לו משרה אחרת. המתקדמים לא קבלו את התנאי והפרץ בין שני הצדדים הלך והתרחב. מאז לא יכול הרב כהן ללכת ברחוב בבטחה. לבסוף נפטר בהרעלת זדון.

ד״ר מוריץ לבנטל מילא את מקומו של הרב זמן קצר בלבד, ואחריו היו מועמדים למשרת המטיף ד״ר אליעזר איגל, חניך בית־המדרש לרבנים בפדובה שבהנהלת שד״ל ומרצה באוניברסיטת לבוב ? וד״ר אפרים ישראל בליכר. ד״ר איגל מוצאו היה מלבוב ובשובו אליה מפדובה קיבל משרת מורה־דת בגימנסיה ורשיון־הוראה לשפות המזרח. אך הוא לא הצליח להסתדר כמטיף או מרצה באוניברסיטה, עזב את לבוב ונעשה רב למתקדמים בצר׳נוביץ, גם ד״ר בליכר עזב את לבוב. את תפקיד המטיף ב״היכל הנאורים" מילא באופן זמני מיכאל וולף, שנתמנה אחרי כן לתפקידו בקביעות. גבאֵי ה״היכל" בימים ההם היו ד״ר אמיל בלומנ־ פלד, מר ק דובם והירש ציפר. בשנת 1850 נבחרו במקומם קולישר ויהושע יולם, ובשנת 1852 נתמנו כגבאים: יצחק אהרן רחנשטיין. איגנץ לבקוביץ, אברהם בייזר, ד״ר לאון קולישר ובריש השלם. הגבאים ב־1858 היו: ד״ר ברנרד שטרנברג, עוה״ד ד״ר דוד דיאמנד, הלל לכנר (מחוגי המשכילים וראש־המועצה בזנישניה) ומוטל ברוין. על לכנר היו מספרים, שהיה עוסק בדיני שבת, כדי שידע איך לעבור עליהם! הוא היה גבאי ב״היכל" למעלה מעשרים שנה.

במשך שנים לא היה מטיף ב״היכל" במקום הרב אברהם כהן. המתקדמים נתנו עיניהם בד״ר ליאופולד לף, רב קהלת שגדי ן בהונגריה, שבא ללבוב ונשא דרשה והרצאה מדעית בהיכל ובקהלה, אבל לא קבל את המנוי. בשנת 1857 נתמנה למטיף ד״ר שמעון (ליאון) שוואבאכר. הוא נולד באוברנסדרוף, וירטנברג, בשנת 1817. קיבל סמיכות לרבנות וכן תואר ד״ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת טיבינגן. כיהן בתור מטיף בפראג ואח״כ רב ומטיף בהומבורג, שבדין דדנדסברג. כשבא ללבוב כמועמד למשרת מטיף ב״היכל", לא הצליח לרכוש לו אהדה בקהלה, בגלל היהירות שנהג באנשי הקהל, שהיה מקבלם בבגדי־ שרד. גם לחתונות ולהלוויות היה מופיע במדיו, ובזאת הרגיז את החרדים וכנראה גם את הכמורה הקטולית, בהופיעו גם בפני הנציב גולוחובסקי במדים שעוררו את כעסו. אחרי זמן קצר עזב את לבוב ועבר לאודיסה ונתמנה שם כ״רב מטעם״ ומטיף (1859). בתפקידו זה כיהן 25 שנה. אך משנערכו הבחירות לרבנות באודיסה, לפי פקודת סדר הבחירות של הצאר אלכסנדר