571 בית־העלמין היהודי היש ן כלכו ב 572 ברסיטה בוארשה, ראש עדת־הקראים בפולין אחרי מלחמת העולם השניה. בית־הקברות היה מלא עצים ושיחים ונראה מרחוק כמין חורשה, את העצים נטעו כנראה בסוף המאה הט״ז, ורק במאה הי״ז גדלו והתפתחו עד שהאהילו בענפיהם ובעליהם את הקברים והשבילים, ואסור היה לכהנים להכנס לחורשה משום חשש אוהל־הטומאה. מעניין הפולמוס בין הרב ר׳ יעקב קאהיל בר׳ אשר הכהן אב״ד וראש מתיבתא דחוץ־לעיר (1620 — 1630) ובין גדולי ישראל בזמנו בענין זה 3). כפי שהזכרתי, מוכיחה הטופוגרפיה שביררהקברות היה כמעט במרכז־העיר ומסביב לו בתים וחצרות של נוצרים. פרופ׳ מאיר בלבן ז״ל יגע ומצא שבשנת 1588 הקיפו 63 בתים וחצרות נוצריים את בית־ העלמין היהודי. נשאלת השאלה, איך הגיעו הלוויות היהודיות אל בית־הקברות דרך שכונת הנוצרים? הענין היה מסובך בימים ההם. לפי כל הנתונים והחישובים אפשר לקבוע, כי הלוויות מכל הכיוונים היו מוכרחות לעבור דרך שתי נקודות־סכנה: דרך ככר הדומיניקנים ("פלאץ דומי־ ניקאנסקי") ודרך שער־קרקא ("בראמא קראקאוו־ סקא"). על־יד ככר־הדומיניקנים נפגשו הלוויות לעתים בתהלוכות הכמרים ובשער־קרקא (בפנת הרחובות קראקובסקא — סקארבקובסקא), ישב המון פרוע מבני דלת־העם הנוצרית.

לדוגמה אבי אשני מקרים: ביום ראשון, ב־10 באוגוסט 1631, חסם המון חוגג גדול את הדרך להלוויה יהודית, שעברה את שער־קרקא, בדרכה לבית־העלמין. בראש ההמון עמדו שני תלמידי בית־הספר הדתי המטרופוליטני, יאן טשעך וכטניסל בווישומורסקי, להם הצטרפו שוליות ובעלי־מלאכה שרדפו אחרי הלויה, השיגוה על־יד השער, התנפלו על המלווים והכו אותם מכות־רצח, שדדו והרסו את הבנינים שבשטח בית־ העלמין. שוטרי העיר שמו קץ לשערוריה, תפסו את שני המנהיגים והאחרים ברחו על נפשם. המקרה השני קרה על־יד מרגש הדומיניקנים ב־26 במאי 1636, הלוויה נפגשה בתהלוכה נוצרית והדבר הגיע לידי התנגשות בין הנוצרים והיהודים. הכומר, שהחזיק בידו את ״לחם הקודש״, נדחף — כפי שמוסרת תלונה רשמית מצד הדומיניקנים — ע״י היהודים משתתפי הלויה. הנוצרים שלפו את חרבותיהם, רבים מן היהודים נפצעו בראשיהם, הרבה אזנים קוצצו ורבים נשארו בעלי־מום לכל ימי חייהם. הבאתי את שני המקרים — שבודאי אינם יחידים — המציינים באופן ברור את הסבל וענויי היהודים בצאתם לבית־העלמין לחלק את הכבוד האחרון לקרוביהם שהלכו לעולם. מן המצבות של בית־הקברות ראוי לציין 4) במיוחד: 1. 1. מצבתו של יעקב בחור יעקב בחור לויה כ״ב אלול, בכה אליל אף וחרונה ויעקב הלך לדרכו חריף ושבנא בן חמש עשרה למד וקרא ושנה מה״ר הרב ולוכי שם טוב קנה א״הר״ן נשא עליו נה״י וקינה הוי בני הודו זיוה והדרה פנה תנצב״ה

לפי מסורת אנשי לבוב, מצבתו של יעקב בחור היא המצבה העתיקה ביותר בבית־העלמין הישן. הפרט על האותיות ק—ח מראה על התאריך ק״ח לאלף הששי, ז״א שנת 1348. סגנון המצבה מראה במידה מסויימת על רמה תורנית, וקשה להניח זאת. במחצית המאה הי״ד לא היו ישיבות בפולין ומבחינה תורנית היה המצב ירוד מאד. יתכן, שהיה עוד פרט או סימן, שסוחסטאבר לא הרגיש בו, או שנפל ונמחק מן המצבה במרוצת הזמן. לעומת זאת נאמנה היא ללא ספק הכתובת של המצבה השניה מהמאה הי״ד, של 2. האשה מרים־מארישה פה טמונה ישרת לב הצנועה מ׳ מרים מארישה בת מו״ה שמואל שנפטרה ביום א/ב׳ תמוז, ק״מ לאלף הששי. תנצב״ה ק״מ לאלף הששי, ז״א שנת 1378. אם נשווה את התאריך 1378 של מצבת מארישה בת שמואל ואת התאריך 1414 בו מופיע בפעם הראשונה במיסמכים הרשמיים של עירית לבוב, ביהודהקברות היהודי ע״י רחוב שפיטאלנא, אפשר לקבוע בודאות שבית־העלמין הישן בלבוב נוסד בסוף המאה הי״ד. אגב, השם מרים־מארישה אומר: דרשני, יש בו משום רמז על השפה המדוברת של יהודי לבוב בימים ההם — שהיתה כנראה, לפני הגירת היהודים האשכנזיים שפה סלאווית.