673 ד״רפ.פרידמן 674 פרק15:אקציותחדשותבגיטו

ב־18 לנובמבר 1942 ערכו הגרמנים מפקד חדש בגיטו. הפעם קיבלו כל העובדים בבתי־החרושת או במוסדות הצבא טבלאות״פח ועליהן האות ("וועהרמאכט" = צבא), או מ (׳,ריסטונגסאינדוס־ טריע״ = תעשית־נשק) לעובדי בתי־החרושת לתח־ מושת. כ־12000 איש ואשה קבלו את הסימנים החדשים המפקד שימש לגרמנים הזדמנות ל״טיהור" נוסף, וכ־5000 איש "בלתי־ינחוצים" נשלחו להורג. שרידי הניצולים מן ה״טיהור" חולקו לשני סוגים: בעלי הציון או מ קבלו את הדירות הטובות שבגיטו, בבתי־החומה אשר שם, שנהפכו לבתי־קסרקטין, ועל כל בית ציון הפלוגה הדרה בו, המוסד בו עובדים אנשיה, וכר. חסרי הנ״ל נעשו, מאות ה שעה, מיותרים ונרדפים. למגוריהם נועדו הביקתות וסוכות־החמר, וכל חייהם כמו היו בלתי־חוקיים, בכל פעם שערכו הגרמנים חיפושים בגיטו ("פילוי") הוציאו מהם רבים — להורג. האקציה הגדולה ביותר היתה ב־5, 6׳ 7 לינואר 1943, ונרצחו בה כ־15000 איש. הפעם עשו הגרמנים שמות גם בקרב פקידי המועצה היהודית. לפני האקציה יצא הצוו לכל פקידי המועצה להתאסף בבית־הקהילה, ומשנאספו — פרצו הגרמנים לבית והוציאו ממנו את הפקידים • אשר הובלו למחנה־המות בבלזץ או אל המחנה היאנובי. זמן קצר אחרי זאת (כנראה, ב־4 בפברואר 1943) ציוו הגרמנים על חברי המועצה היהודית (בוועד המועצה היו עוד אז 12 איש) להתייצב למפקד. אחדים צייתו והופיעו, יתרם הסתתרו. אחדים מאלה שהופיעו — נרצחו, ביניהם: ראש המועצה היהודית ד״ר אברזון וחבריו ד״ר מרצלי בובר, ד״ר קימלמן, חיגר ועוד. אחדים נשלחו למחנה היאנובי, ביניהם שמעון אולם, אשר הועבר אחר־כך למחנה דכאו, ושם מת. אותם שהצליחו להסתתר — רובם נתפסו לאחר זמן והגרמנים הרגום. כזה היה גורלם של שני חברי הוועד שהסתתרו בשכונות ה״אריות"׳ ד״ר שרצר וד״ר ליב לנדאו. הגרמנים גילו את מקום מחבואם (כנראה, הסגירום שכניהם ה״אריים"), הביאום לבית־הסוהר היהידי בגיטו, ממנו הוציאום להורג. הרופא והבר הועד

ד״ר גינסברג נמלט אז מידי המרצחים, וזמן־מה הסתובב בהתחפשו כנוצרי על סמך ניירות "אריים" מזויפים. אחר־כך היה מסתתר במערות ובחורבות הגיטו, שנתרוקן מיושביו היהודים כתוצאה מהאקציות הבלתי־פוסקות. בחורבות הללו הסתתרו בימים ההם מאות אנשים ונשים, שהגרמנים גזרו עליהם כליה — מחוסרי־עבודה, זקנים, ילדים יתומים, חסרי קורת־גג ♦ ומחוסרי־חסות. חייהם היו סכנת־נפשות מתמדת החורבות היו ריקות וחשופות, אך למרות זאת התכבדו מדי פעם בביקורי הבלשים האוקראיניים או סתם גזלנים וסחטנים, אשר חיפשו אחרי יהודים מסתתרים, אחרי חפצי־ערך שנותרו אחרי ההרג, ואחרי אוצרות־ קורח מדומים, שלפי האגדות המהלכות בעם, טמנום היהודים לפני מותם במרתפים ומתחת־לאדמה. במצוא המחפשים יהודים חיים המסתתרים בין החרבות, ״עכברים״ — איימו עליהם וסחטו מהם דמי־שתיקה, את שארית רכושם, ולעתים מסרום לבולשת גם אחרי התשלום. חיים אלה נמאסו על הד״ר גינסברג, והוא שלח יד בנפשו. יש לשער כי רבו מעשי ההתאבדות בין הנרדפים הללו