713 ד״ר פ. פרידמן 714 פרק 25: סדרי החיים במחנה היאנובי במשך השנים 1942 — 1943 התרחב המחנה היאנובי פעמים אחדות ושטחו הגיע עד 2 — 3 קילו- מטרים מרובעים. הרחבתו הראשונה היתה במרס 1942 ׳ בעת האקציה הגדולה הראשונה בלבוב. מאות זמן נמשכה הבניה בקצב מהיר כל ימי הקיץ עד האקציה באוגוסט 1942. את עבודת הבניה ניהל הדוצנט גריפלמן הפוליטכניון בלבוב, ואיש מדע מופלג במקצועו, שנהרג אחר־כך בידי הנאצים. הצריפים במחנה היו כולם עשויים עץ בתבנית מלבן מוארך׳ שהכילו אצטבות בנות ארבע־קומות זו על גבי זו. הצריפים היו מזוהמים ומלוכלכים׳ לא היו בהם תנורים ובחורף שרר בהם קור נורא. בתי־הכסא לא היו בצריפים. לכל המחנה שימש בית־כסא אחד בעל 12 מושבים (אח״כ עד 40)׳ ומרהץ אחד. מותר היה להשתמש בשני מוסדות אלה רק בשעות ההפסקה, בבוקר ובערב, ומפני־כך היה שם הדוחק איום. הצריפים שבהם לנו האסירים ננעלו משעה עשר בערב עד חמש בבוקר, והיציאה מהם נאסרה בתכלית׳ ולו גם לבית־השימוש. היו צריפים שלא היה בהם אפילו עביט וגרף׳ ואם אפילו היה כלי שימוש זה׳ מתמלא היה בן־רגע ומעפיש את האוויר ללא־נשוא. מקלחת בת שתי שקתות פתוחות אל צינור של מים היתה. בכל צריף וצריף.
קש ה ממכ ת הדיו ר הית ה מכ ת הרעב . המזו ן העיקר י הי ה הלחם . המנ ה הרשמי ת הית ה שמיני ת הככ ר ליום , כלומ ר 150 — 160 גר ם ליו ם (משק ל הככ ר — 1,300 ק״ג) , א ך הממוני ם ע ל חלוק ת הלח ם ידע ו להסי ר פרוסו ת ג ם ממנ ה זעומ ה זו . הלח ם הי ה טר י ודביק ׳ עשו י המרי ם גרועים ׳ וע ם פריסת ו הי ה מתפור ר לפרורים . יצ א שהאסי ר קיב ל לכ ל היות ר 100 גר ם לח ם ליום . בבוק ר קבל ו האסירי ם מ ן תחליף־קפה ׳ ולארוח ת הצהרי ם צלח ת מרק , למעש ה — מי ם שבתוכ ם צפי ם על י כרוב , מע ט גריסים , ולערד ם רחוקו ת עצ ם א ו חתיכ ת בש ר מאיכו ת גרועה . אב ל לעתי ם הי ה המר ק ר ע כל-כך ׳ שאפיל ו האסירי ם הרעבי ם ל א יכל ו לעכלו . בחור ף 1942 הי ו מכיני ם א ת המר ק מתפוחי־אדמה ׳ שנצטננ ו והי ו מונחי ם בגל ־ אשפה ׳ במקו ם שהשוטרי ם הגרמני ם הי ו רגילי ם להשתין . מתפוחי־אדמ ה אלה , של א ניקו ם ול א קלפום , בשל ו א ת המר ק המעל ה רי ח מבאי ש ע ד שרו ב האסירי ם סירב ו לאכו ל ממנו . פע ם אחר ת הוכ ן המר ק מפג ר ש ל סוס , רו ב האסירי ם שטעמ ו ממנ ו חלו ׳ ואחדי ם מה ם מתו .
הנשים ׳ האמהות והבנות של האסירים השתדלו להביא לבני משפחתם אוכל בגניבה . לשם־כך עמדו שעות תמימות לפני שער המחנה או על־יד התיל יציפו להזדמנות להעביר על ידי איזה מכר ׳ או שוטר משוחד , דבר־מה בשביל מקורביהן . עמידה זו על־יד המחנה היתה מסוכנת מאד , כי השוטרים היכו את הנשים המחכות ׳ דחאו אותן ולפעמים אף ירו בהן . בשנת 1943 , כשכל יהודי — בשים וטף בכלל — היה בחזקת מועמד להרג ׳ פסקה לגמרי העמידה ליד המחנה . המועצה היהודית השתדלה לסדר משלוח חוקי של מנות־מזון בשביל האסירים . חלף מתנות יקרות מאד שניתנו לגיבואר ולאשתו נתקבל סוף־סוף ההיתר לשלוח פעמיים בשבוע מנות לאסירים . אבל גם זה היה ללא הועיל — המנות לא ניתנו במישרין לאסירים , אלא צריך היה לשלחן במרוכז למשרד־המחנה ׳ ואנשי הס.ס . הממונים על חלוקת המשלוחים גנבו את מיטב המנות או החרימו אותן כעונש על איזה "חטא" , ולפעמים השליכו לכלבים לעיני האסירים הרעבים . במחנה התפתח שוק־שחור למזונות . את "הסחורות" סיפקו השוטרים והפועלים הממונים על המטבח , חלוקת הלחם ׳ המחסן ׳ ומשלוח המנות מבני־המשפחה . כמות ניכרת של סחורות הביאו הפועלים העובדים בפלוגות־החוץ . במחנה היה תמיד מספר אסירים פולנים ואוקראינים (לפולנים היה טלאי אדום ע ל
בגדיהם, לאוקראינים — כחול׳ להבדילם מן היהודים בעלי הטלאי הצהוב). אלה לא היו אסירי־עולם, יאחר" תום תקופת ההסגר שלהם הוצאו לחפשי. בזמן שהותם במחנה היו חפשים יותר מהיהודים, יצאו לעבודות־ חוץ׳ והיו רשאים להתראות עם בני־משפחותיהם. האסירים הנוצרים — היו למתווכים בעסקי השוק השחור. אך גם יהודים רבים עסקו במסחר זה — הפועלים של פלוגות־החוץ. קבוצות־עבודה יהודיות שיצאו העירה לעבודה במסילות־הברזל׳ המזרחית