ל א נית ן לנ ו לנוח הרבה. שריק ה ממושכ ת קרא ה אותנ ו ל״מיסדר". לפ י פקוד ה רצי ם אנחנ ו לכיכר, שב ה התאספ ו בריגדות־העבוד ה אחר י יום־עמל. ראית י בתוכ ן רבי ם ממכרי, א ך כמע ט של א הכרת י אותם. כשלדי ם התהלכ ו האנשי ם לבושי ם סחבות. רבי ם מה ם חבש ו א ת פצעיה ם בסמרטוטי ם מלוכלכים. רבי ם נשא ו בגופ ם א ת סימנ י המכו ת הטריו ת שקבל ו במש ך היו ם בזמ ן העבודה. הי ו ג ם כאל ה של א יכל ו לעמו ד ע ל רגליה ם וחבריה ם תמכ ו בהם. מ י שאמ ר כ י חול ה הו א — הי ה נהר ג במקום... סדר ו א ת כולנ ו — הותיקי ם והחדשי ם — בשש ה טורים׳ מצ ד אח ד שלש ה טורי ם וממול ם שלש ת הטורי ם האחרים. ה״שארפיהרר״ קולאנק ו נות ן פקוד ה: "להסי ר א ת הכובעים". א ת הכובעי ם י ש להסי ר בב ת אח ת ובתנוע ה אחת. מ י שאינ ו מסי ר א ת הכוב ע בהתא ם לתקנו ת מקב ל הצלפ ת מגל ב ע ל פניו.

א זבא ההפקודה: "להפקד!" ה״אונטרשטורמ־ פיהרר" רוקיטו׳ סגנ ו ש ל מפקד המחנה׳ נגש אלינו. קולאנקו הולך לקראתו ומוסר לו דין־וחשבון על מהלך העבודה. ארבעה יהודים — מודיע הוא — ברחו בזמן לכתם לעבודה, רוקיטו, טיפוס של "פלדפבל" פרוסי בעל פרצוף אדום ועיניים קטנות ערמומיות. מתחיל לצרוח כחיה פצועה ועל שפתיו עולה קצף. הוא נותן פקודה לאנשי ה־ס.ם. להקיף אותנו ולהיות מוכנים לפתוח אש. הוא שולף את אקדוחו, הולך בין השורות׳ ומסתכל במבטו הפראי לתוך עיני היהודים העומדים. ברמיזה סדיסטית הוא קורא מתוך השורות לשלשים וחמשה יהודים. הוא מסדר אותם בשורה אחת באמצע הככר ונותן להם את הפקודה לפנות אחורה. ואחר־כך הוא התחיל לירות בקדקדו של כל אחד מהם׳ בעשותו רק הפסקות קטנות לשם טעינת האקדח. שלושים וחמשה יהודים נפלו מתבוססים בדמם אחד אחרי השני.. . הנני עומד מאובן ואינני יכול למסור לעצמי דין־ וחשבון ממה שמתרחש לפני. מכה בקת רובה מעירה אותי מקפאוני. מגרשים אותנו בחזרה למרתף. מביאים ,לשם דוד של קפה שחור ומחלקים בינינו פרוסות לחם יבשות. אעפ״י שלא אכלנו כלום במשך כל היום, לא נגע אף אחד בלחם ולא טעם מהקפה. הננו שוכבים בחושך על הארץ וכל אחד מתרפק לחברו כמו ילד קטן. מזמן לזמן בוקעת יבבה חנוקה או בכיה עצורה׳ הקורעת את מעטה הדממה. הנני שוכב בעיניים פקוחות ומסתכל לתוך החשכה.

לפני חולפת התמונ ה האיומה שרק עכשיו הנני מסוגל לחשוב עליה. הנני מתחיל לקנא באלה. שאינם צריכים כבר לצפות בכל רגע למותם, שהלכו למנוחתם הנצחית ואינם חוששים עוד לעינויים הנוראים הנכונים לנו — לאלה שנשארו בחיים... מה יהיה בסופי.. . הרי אשתגע... יום שני כזה לא אוכל לסבול... נרדמתי כפי שנדמה לי לרגע קט׳ וחלמתי, שמעיניו של רוקיטו מזדקרות שתי חניתות והן נתקעות עמוק עמוק בבשרי. התעוררתי מתוך צעקה מבוהלת כשכולי מכוסה זיעה. השחר התחיל עולה כבר... כך עבר עלי היום הראשון במחנה־המות...