108 תולדות יהודי לבוב 104 עמהם, ויתנו לו כסף וזהב פדיון נפשם. וייטב הדבר בעיניו ויאמר אל עבדיו: מה בצע כי נהרוג אותם? נקה ממון שלהם פדיון נפשם. ושלחהו אשר ׳האלף שלו, ושמו גלאוואצקי, שהיה אחד משרי פולין שנשבעו לו למרוד במלכות עם כמה שרים מהקוזאקים לעיר, להתוכח עמם על ענין הפשרה". עד כאן דברי ר׳ נתן נטע הנובר.
לפיצחוביץ 8 ) נהרסו ע״י הקוזקים כל פרברי העיר ובית־הכנסת היהודי בדזוץ־לעיר. העירונים התגוננו באומץ לב והתנגדותם גרמה להחלטתו של חמלניצקי להסתער על העיר. לפני הסתערותו, ב־10 באוקטובר 1648, שלח לעירית לבוב מכתב, בו דרש שהרותגים יסתתרו בכנסיתם, ושהעיריה תסגיר לידיו את הנסיך וישניוביצקי ואת רכוש התושבים. אנשי העיריה השיבו שווישניוביצקי איננו בעיר והתושבים שנשבעו אמונים למולדת ימשיכו להגן על העיר, אולם ביקשו ממנו שלא ישפוך דם נוצרי חנם. על כך השיב חמלניצקי שהוא מאמין כי המגנטים אינם בידיהם, אך הוא דורש את הסגרת כל היהודים עם נשיהם וטפם, מכיון שהם אשמים במלחמה, ומממנים את הקרבות בזאפורוזיה. ״לזה — כותב ראש העיריה, מרטין גרוסוואיר, בדו״ח שלו — ענינו: את היהודים לא נוכל להסגיר מפני שני טעמים, ראשית — אינם שייכים לנו, אלא למלך, והם נתיני הממלכה, שנית — נושאים הם בכל מעמסות הזמן ומצוקותיו והם מוכנים ללכת למות יחד אתנו וגם בשבילנו". חמלניצקי שלח מכתב נוסף בידי הכומר תיאודור רודקיביץ, ובו תבע 200.000 זהובים אדומים. במקרה של סרוב — יתקיף את העיר ויהרסנה כליל. על הסגרת היהודים ויתר הפעם. הוא כתב: "את היהודים המכוערים והמלוכ - לכים האלה, משאיר אני לכם. אינני רוצה בהם בכלל, אולם עליהם להשתתף כהוגן בסכום הפדיון, כי הם גרפו באוקראינה אוצרות רבים".
בזמן שהתנהלה חליפת המכתבים לא נפסקו הקרבות, אולם חמלניצקי המשיך בנסיינותיו למנוע את ההסתערות על העיר. לתביעתו שגרה העיריה משלחת 9 ) שחבריה היו: ראש העיר — צ׳חוביץ, חבר המועצה — וארלוביץ, הארמני — צחנוביץ, הרותני — לאבריסיביץ ושתדלן היהודים שמעון 10 ). אחרי משא־ומתן ממושך, שבו העליבו את השתדלן שמעון במחנה הקוזקים, באו לידי פשרה, שלפיה יקבל חמלניצקי זהב, כסף וסחורות בשווי של 546.276 גולדין. היהודים השתתפו לא רק במזומנים, אלא גם בסחורות יקרות, בקרנות וברכוש חכרות־צדקה וכן במשכנתאות שקבלו ע״ח הלואות, ע״י כך הפסידו את הקרן עם הרבית. שנה שלמה נמשכו אח״כ הדיונים עם העיריה בענין חלק היהודים בסכום הפדיון, ורק ב־1649 הגיעו לידי הסכם, בו התחייבו היהודים להשתתף בסך של 84.000 זהובים.
חמלניצקי קיבל את הסכום המובטח ונסוג לעבר זולקיב, אולם עדיין לא היתה, רווחה לתושבי לבוב. זמן רב המשיכו להתענות ברעב, צמא ומחלות. ברוב ע היהודי נשתררה צפיפות נוראה. מחוסר מקום התגוללו הפליטים ברחובות, חצרות ושערי בתים, מופקרים לקור וגשמים, מחלות ומגפות. אברהם בן שמואל אשכנזי, בספרו "צער בת רבים או מספד פולניא" 11 ), מתאונן לאמור: "על אלה אני בוכיה (פולניה) יומם ולילה, על המכה שהיתה בק״ק לעמבערג, עיר גדולה, כי לא היתה כזאת בכל הגולה. איך באו השונאים וסבבו כל מסלה, לעקור האומה אשר לשה פזורה נמשלה, ומבפנים היתה המכה כפולה, מגפה וכל תקלה, גם מים לא היו לה, כי בימים קדמונים היתה תחבולה שהיה מעין אחד חוץ לעיר ומשכו בו צינורות לתוך העיר ומשם דלה דלה, ועכשיו כשבאו השונאים חתמו המעין ולא מצאו רפואה ותעלה, ועשו תשובה מעולה, ולפני כסא כבודו נתקבלה. ומתו ששה אלפים 12 ) מעם סגולה. ואילו לא היו נותנים הון גדול לבני עולה, היו כולם כליל כמו עולה. ואתה ה׳ עומד זבולה, תנקם נקמת צדיקים, אשר נתנו כבוד ותהילה. ולך ד׳ הגבורה והגדולה". היהודים השתתפו בפועל ממש בהגנת העיר. הוכחה לכך — השבחים על כוחם וגבורתם מפי האצילים ב״סיימיק" בסונדייובה ווישניה. ב־17 באוקטובר 1648 נבחר יאן קאזימירז, אחיו של ולאדיסל ב 7 !, למלך פולין.
אולם, טרם הגיעה תקופת השלום והשקט ליהודי לבוב, שקלטה אלפי פליטים ועל הקהילה היה לדאוג לכלכלתם. ובשנת 1651 פרצה שוב מלחמה בין פילין והקוזאקים. חמלניצקי יצא גם הפעם בסיסמאות נגד היהודים וחילותיו קיבלו חופש מוחלט להרוס קהאת שלמות ולהשמיד את היהודים באכזריות. בשנת 1652 פג תוקף של החוזה בין היהודים לבין עירית לבוב. היהודים רצו לחדשו וללא כל שינוי, אולם מועצת־העיר ראתה כאן הזדמנות נוחה וניסתה לקצץ בזכויותיהם. הדברים הגיעו אל המלך והוא פקד להאריך את החוזה. העיריה סרבה למלא את פקודת המלך, וכאשר בא ללבוב, ב־20 ביוני 1653, הלוה הסוחר הגרמני אלטמאיר לעיריה כסף,