פרק טי: המצב במאה הי"ח המאבק עם העיריה. ראשית תנועת הפראנקיסטים. הויכוח בלבוב (1759). מלחמת העירונים נגד המסחר היהודי. התערבותו של הקנצלר ינדרזיי מלודזיבסקי. בעלי־המלאכה היהודים וארגוניהם. היחסים בפנים הקהלה. המריבות בין הפרנסים. מלחמת בחירית. האשמות ומשפטים. הפרנס משה בן יצחק־מנקיס והשתלטותו. סכסיכים וערבוביה בקהלות. 1. במאה הי״ח חלה ירידה קשה בחיי העיר והקהלה היהודית. העיריה היתה שקועה בחובות, ולא דאגה לצרכים החיוניים, כגון: תיקון כבישים וחומות־העיר, נקיון וכו,. מצב הסניטציה היה איום וסיכן את בריאות האוכלוסין. לא היה פיקוח גם על סדרי הבניה. המצב החמרי והתרבותי היה קשה וירוד ואפילו סוחרים ועירונים בעלי־שם לא ידעו קרוא וכתוב 1). בגלל המלחמות עזבו רבים מן השכבות האמידות את העיר ויצאו לערי־המזרח שהתפתחו מבחינה כלכלית כגון: ברודי, זולקיב, בוצאץ. המצב הירוד של העיר הדאיג אפילו את המלך אוגוסט ווו, שהורה ב־7 בדצמבר 1735 לסטרוסטה ולעיריה לחקור את סיבות הירידה ולהתחיל בתיקון הבתים והרחובות ההרוסים. 300 בתים נעזבו ע״י בעליהם בגלל מעמסת מסים. לשם עידוד אישר המלך מחדש את כל החרויות והפריבילגיות של העירונים, אולם ללא תועלת. ראשי העיריה היו עסוקים בהמשך המשפטים נגד היהודים, שהוצאותיהם עלו לסכומים עצומים.

בזמן ביקורו של אוגוסט השלישי בלבוב ב־11 בפברואר 1735, השיגו ממנו צו, בו הוטל על היהודים בחומרה יתרה, לפנות את הרחובות מחוץ לרובע היהודי. אכן, ניתן להם למכור סחורות עוד במשך שנה שלמה ברחוב רוסקא. בו בזמן נתמנתה ועדה מיוחדת שתפקידה היה לאלץ את היהודים לחתום על חוזה מתאים עם העיריה. אולם, הפעם התעקשו היהודים ולא הסכימו לשאת־ולתת עם העיריה בענין חתימת חוזה חדש, שבשום אופן לא היה נותן להם את חופש המסחר, שהיה להם כבר. ברור היה להם שאין בכוחה של העיריה, שהכנסותיה ירדו מיום ליום, לפגוע בהם, אולם, למרות חולשתה המשיכה העיריה במלחמתה ביהודים והמאבק הגיע לשיאו בשנת 1759. היתה זאת שנת פורענות ליהודי לבוב, בה נסתיים המו׳׳מ עם העיריה ואגודות בעלי־המלאכה בענין זכותם לגור ולסחור בתוך העיר. כאמור, היו ברובע היהודי רק 49 מגרשים וההצטופפות הלכה והחמירה מיום ליום. למרות האיסור שנוצרים ימכרו ליהודים בתים מחוץ לרובע, קנו יהודים בשנת 1660 מאת יעקב לשצינסקי, ביודמדות בפינת סרבסקה ו״שקוצקי טארג״ (בואימוב מספר 23—25) ׳־הצליחו לרשום את אחוזתם בספרי דישום־המקרקעין. בשנת 1692 נרשם הבית על שם היורשים שמחה ליברמנוביץ ויצחק מושקוביץ, אחרי ששילמו את המסים. מחצית־הבית עברה בירושה לחיים, ואחריו לאנשל יעקובוביץ, שקנה בשנת 1751 גם את המחצית השניה.

בשנת 1742 רכש היהודי אברהם מדרדהוביץ מאת האציל ואצלאב קארא (במחיר 36.000 זה׳) את היי ת בפינת בלאכארסקא־רוסקא ע״י הרובע היהודי, שהוקם ע״י הרותני פיוטר סמיונוביץ אפנדיק ("קאמעג־צא אופנדיקובסקא). הדבר עורר סערה בעיריה, ועדה מיוחדת פסקה באוגוסט 1745 שעל היהודים לפנות מיד את הבית — אך אברהם מדרוהוביץ לא זז ממנו, בהסתמכו על קשריו עם האצילים. ב־6 בפברואר 1750 קנה ראש הקהלה, לבקי בלבן, את הבית השלישי מחוץ לרובע, ברחוב סרבסקא 7. העיריה הגישה משפטים נגד זכות הקנין של בתים אלו, המשפטים נמשכו שנים, שוגרי ועדות־ בירור, נערכו חקירות, היהודים הגישו ערעורים והצליחו תמיד, בתמיכת הוויבודה הנסיך אוגוסט צארטוריסקי, "לסדר את עניניהם". בשנת 1757 החליטה העיריה להביא את הענין לידי גמר לטובתה. והיא שיגרה לוארשה שני נציגים, טומאש פראנקל ופראנצישק סולסקי. לפי הודעתם היה דרוש כסף־כדי לרצות את האצילים, וב־12 בדצמבר 1757 החליטה העיריה להטיל על העירונים מס מיוחד לכיסוי כל ההוצאות הקשורות במשפטים אלה. גם היהודים הפעילו את שתדלני ועד ד׳ ארצות,