141 ד״ר ג. מ. גלבר 142 להכניסם לחיק הנצרות, אך הם היו חומר מפוצץ לגבי היהודים. פחד נפל על היהודים בשבועות שבין ויכוח לויכוח, וביחוד לפני הויכוחים של 27/8׳ 10/9 בהם טענו הפדאנקיסטים ש״התלמוד מורה על הצורך בדם הנוצרים וכל המאמין בתלמוד מחויב להשתמש בו" ומושל־העיר העמיד משמרות צבא לשמירה על רובע היהודים. הפרעת השקט גברה עם בואו של פראנק עם כל הכבודה הרבה שלו ביום שבת (25/8) אל העיר. ביום א׳ לאחר שהרב ר׳ חיים רפפורט הוזמן ע״י שמש הכנסיה לבוא למחרת יחד עם חבריו לויכוח, התאספו האלופים, הרוזנים והמנהיגים דשתיקהלות לבוב והחליטו לגזור תענית־ציבור ליום ב׳ "בלי פדיון יצומו כולם מעולל ועד יונק,׳. כולם קבלו על עצמם את התענית, אך המשך הויכוח נדחה ל־10/9. היהודים שמחו שלא התחוללה סערה כפי שפחדו. אולם, כדי לקדם את פני הרעה והסכנה — הפראנקיסטים היו משוכנעים שהדיון בעלילה על השימוש בדם־ הנוצרים יעורר את הנוצרים לפרעות — התאספו ראשי הקהילות בלבוב ב־28 באוגוסט 1759 בבית הרב 7) והחליטו להשתמש בדרכי שוחד, כי ידעו שבדרך התנצחות לא יעמידו את הכמרים על האמת. הקהל הוציא 1026 זה׳ בקשר לויכוח עם מתנגדי התלמוד, והסכום הוחזר לקהלה מקופת ועד־המדינה בעת סילוק החובות בשנת 1765. הויכוח •עם הפראנקיסטים עורר בלבוב התענינות רבה. נוצרים רבים היו משלמים דמי־כניסה של 15 גרוש כדי להיות נוכחים בויכוחים אלה 8).

שנת 1759 עברה בלי זעזועים גדולים והתחיל שוב המאבק עם העיריה בעניני זכות המסחר והדיור . העיריה לא הסתפקה בנצחונה משנת 1759 — אלא הצטרפה ליתר הערים בפולין בפעולות נגד היהודים . במרס 1765 הגישה עירית לבוב יחד עם עירית קרקא , פוזנא , לובלין וכו׳ פטיציה לסיים בוארשה על הרס העיר וכלכלתה ע״י המסחר , המלאכה וחכירות היהודים . על יסוד הפטיציות עסק הסיים בשנת 1768 בבעית הערים . אמנם האצילים לא הסכימו לעשות ויתורים לעירונים , והסיים עוד הגביר את סמכויות הסטרוסטים בעניני כספים ושיפוט . כדי לפצות את העירונים על הגבלות סמכותם אישר הסיים חוק , שאין היהודים רשאים לסחור , למזוג ולעסוק במלאכה אלא רק בגבולות ההסכמים . בערים שבהן לא היו ליהודים הסכמים יש לעשותם לפי דוגמת הסכמי־הערים הקודמים . חוק זה עודד עוד את העירוניים בלבוב להלחם במסחר ובמלאכה של היהודים , לעקל סה־רות לסגור את חנויותיהם וכו׳ . אך למרות פסק־דין הועדה המלכותית נמשך המאבק בין העירונים לבין היהודים , שלא נכנעו לו בקלות ומצאו תחבולות להמשיך במסחרם כמקודם .

הסוחרים ובעלי החנויות הנוצרים היו, כמובן, מעונינים בחיסול המסחר היהודי ולדחותו למסגרת הרובע היהודי. אולם גם הפעם לא השיגו תוצאות ניכרות. הסוחרים האמידים היו מקפידים על זכויותיהם שהובטחו להם בפריבילגיות, ולפיהן היה מותר ליהודים לסחור אך ורק בסחורות שאינן בחנויות הנוצריות. במיוחד, נאסר עליהם מסחר אריגים ובעקר, מכירתם לפי אמות. אולם היהודים לא שמרו על כך ובשנת 1744 השיגה העיריה, במשפטה נגד הסיטונא־־ם היהודים דוד השלם ויצחק (מברודי) החלטת בית־ הדין 12) של פודוויבודה שהוטל עליהם בתאריך מסוים, למכור את כל מלאי האריגים או להוציאם מלבוב שלא יעיזו עוד להביא אריגים ולמכור לפי אמות בעיר או בפרברים. תביעתם לאסור על היהודים כל סחר־ומכר נדחתה ע״י ביורהדין בנימוק, שהיהודים עמוסי חובות ויש לאפשר להם לסלקם. וכי איסור המסחר יגרום נזק למיסדרים ולבעלי־חוב של היהודים. ודוקא אז קנו יהודי לבוב בירידי ברודי אריגי־משי, פנינים, אלמוגים וסחורות־מזרח, והיו נוסעים וחוזרים בערים ועיירות בווהלין ואוקראינה.