181 ד״ר נ. מ. גלכר 182 התקנה, בהוציאו מן הכלל סיטונאים בתוצרת הארץ שהשקיעו במסחרם כ־30 — 40 אלף גולדין 28). נציגי הסוחרים הנוצרים ערערו גם על היתר זה וביקשו להרחיק גם את הסיטונאים מתוך־העיר. אולם לדרישתם זו לא נענו השלטונות ובאוקטובר 1795 הגישו שוב בקשה לפנות את היהודים ממקומות מגוריהם בלי דיחוי, לעומת זאת הגישה הקהילה לשלטונות המרכזיים בוינה ערעור על ביצוע התקנה של 1793 וביקשה לתת הוראות לגוברניון לדחות את הפינוי עד גמר הערעור 29), איגוד הסוחרים הנוצרים בלבוב שלח ידיעות לוינא, שיהודי לבוב אוספים סכומים גדולים כדי למצוא • דרכים לבטל את התקנה. אחרי חקירה מסר הגוברניון שהידיעות מחוסרות כל יסוד. -השלטונות בוינה הגיבו בהערה, שעל הסוחרים הנוצרים לשמור בכתבי־הבקשות על האמת ואם לא יעשו זאת — ייענשו 30). הקהילה הצליחה בהשתדלותה והשיגה את דחיית תאריך הפינוי לשלוש שנים, בתנאי שאסור ליהודים לרכוש בית מחוץ לרובעי קרקוב וזולקיב 31). ברובע האליצקי וברודי הותר למוזגים היהודים בעלי זכות מזיגה להשאר, אך יורשיהם וכן בעלי־בתים שאין להם זכיון־מזיגה, צריכים היו לעבור במשך שש שנים לרובעי התחום היהודי. בשנת 1792 היה מספר התושבים היהודים בלבוב 11.765 נפשות (2.774 משפחות), בשנת 1795: 11.966 (2.875 משפחות), בשנת 1800: 13.302 (3.372 משפחות) ובשנת 1803: 13.297 (3.395 משפחות).
במשך 11 שנים גדל מספר היהודים ב־1532 נפשות (621 משפחות), והדבר הדאיג את השלטונות במידה כזו, שהגוברניון קיבל הודעה מוינה כי "ריבוי ניכר כזה של יהודי לבוב נראה בדאגה ומקויים שהגוברניון ישמור בקפדנות על ביצוע פקודת הקיסר נגד גידול המשפחות של יהודים" 32 ). יהודי לבוב סבלו גם בגלל חוכרי מס־הבשר הכשר, שגרמו לתלונות ותסבוכת בחיי הקהילה וגם להתערבות השלטונות. חבורת החוכרים לא התחשבה כלל במצבם של האוכלוסים ובצרכי־הציבור. פרנסי הקהילה הגישו בנובמבר 1792 תלונה, כי בניגוד להתחייבויות בחוזה העלו החוכרים את מחיר הבשר 33 ).ונתברר שבקניניה היו מעורבים שני פרנסים, שלמה לובר ויעקב טויבש ופוטרו. בדצמבר 172 ביקשו את הגוברניון להחזירם למשרותיהם או למנות ועדת־חקירה בדבר האשמות שהביאו נגדם ע״י יוסף צלרמאיר 34 ). אולם מוינה הגיעה ב־29 בינואר 1793 תשובה שלילית ובקשתם נדחתה 33 ). מקרים כאלה היו רבים, והשלטונות קיבלו הלשנות ומסירות בקשר לסדרים של חוכרי־המסים.
בשנת 1794 הוגשו תלונות לגוברניון ולשלטונות על פרנס הקהלה זליג הול ם ושותפו משה שיפר , שהיו חוכרי מס הבירה , שלא הכניסו את סכום הפקדון גדרוש . השלטונות חקרו ודרשו על הענין והחליטו כי זליג הול ם אינו ראוי להיות פרנס־הקהלה . בקשר לענינו פוטר גם סופר־הקהלה פנחס דיטרסדורף . הילס ודיטרדורף סולקו מתפקידיהם והפיטורין אושרו ע״י הגוברניון 36 ) . בהמשך החקירה נאשמו גם הפרנסים לייבל שנייאר , זוסמן בלבן והרשיל ויטלים , שמעלו בכספי־הקהלה בסכום של 195.000 פלורין . האשמה נמסרה ע״י יוסף צלרמאיר , שהיה רגיל כהלשנית . הנאשמים ערערו וביקשו ארכה עד שהענין יובא למשפט . ועדת־החקירה לא הזדרזה בעבודתה , יצלר־ מאיר הודיע זאת לשלטונות בוינה , שנתנו הוראה לתבוע דין־וחשבון מן הועדה על הזנחת הפעולה ולמנות ועדה חדשה לחקירה בלי משוא־פנים 7 י•) . הגוברניום הודיע שיחיש להביא את החקירה לידי גמר . על תוצאות החקירה אין רמז בתיקי הארכיונים . כנראה הצליחו הפרנסים לטשטש את כל הענין .
בשנים 1796 — 1798 הציעה הקהלה לבו ב להקים בית־חולים יהודי. השלטונות הודיעו שכל־זמן שלא יסלקו היהודים את חובות המסים ולא ישתתפו במלודד המלחמה, לא יוכלו להוציא כספים לבנין בית־חילים — ובאין בית־חולים, על ראשי הקהלה לדאוג לחולים העניים 38). הקהלה רצתה לבנות גם ביהדמחסה לעניים ופנתה אל השלטונות בבקשה להרשות לה להטיל על חוכרי מס־הבשר — היינצמן, קראטר וקופלר — תשלום גרוש פולני אחד לכל קילו בשר, למטרה זו. בשנת 1797 הציע שלמה קופלר, שיחד עם שותפו הנוצרי, איגנאץ קראטר. היה חוכר מס הבשר, שבמקום מס־סבילות, יקבע מס של נרווד־שבת: 2 קרי־יצר מכל נר, 6 קרייצר לנר־יאהרצייט, 10 קרייצר לנר יום הכפורים, קרייצר אחד בחגים, חצי קרייצר לנר־חנוכה ובחתונות — פלורין אחד לנר ופלורין אחד ללפיד. הממשלה היססה בדבר, מפני שהקיסר פראנץ 1 ראה משום דיכוי הדת במס זה, אולם בהשפעתו של הרץ הומברג (קופלר הבטיח לו הכנסה של 2% נטו), שטען כי אין כאן איסור הדלקת נרות אלא הצעה לתשלום מס מיוחד עליהם, אישר הקיסר את הצעת־י. הממשלה