חבורת האסירות קיבלה אותנו תחילה בסקרנות וכאשר נוכחו לדעת מי אנחנו ומה מוצאנו, החלו להמטיר עלינו גידופים ואיומים בלשון סרוחה ובנבלן פיהן כדרך העולם התחתון. אציין שרובן של חברותי לסבל היו נשים פולניות ואני הייתי הצעירה בין כולן וגם יהודיה. באפיסת כוחות התישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי מר. כל הכאב, כל היאוש, הבושה ואפס התקוה התבטאו בבכי הזה. אותו גבר־אשה ניגש אלי, תפס את ראשי בשתי ידיו לחבקני. זעקת הבהלה והפחד שפרצו מגרוני היו כנראה חזקים עד כדי כך שעוררה רגש אנושי כלשהו בלבו של הסוהר ששמר במסדרון ליד הדלת. הוא פתח את הדלת והזהיר את האסירות בל תגענה בנו לרעה. אולם ההסתערות עליו אילצה אותו לסגת ולסגור את הדלת מאחוריו. למזלי נתקפתי בחום גבוה ואז העבירוני לבית החולים שבבית הסוהר. מחברת הסיפור היתה חברה פעילה בתנועת נוער ציוני בסקאלה. נישאה לציוני פעיל אף הוא ונשלחה ע״י השלטונות הסובייטיים לארץ הגזירה.