חיים (מוניו) פידר קטעים מפנקס הזכרונות המעיין הזך נהר זורם בסקאלה העיר. אולם המעיין הנובע במורדות הגבעה היה מקור ברכה לתושבי המקום. מי המעיין היו זכים, טעימים מאד, נקיים וקרים במיוחד בחודשי הקיץ. הם היו ממש מקור החיית נפשות צמאות לרבים מיהודי המקום. אלה היו יוצאים למעיין בשבתות אחרי השינה, בשעות החמות של הקיץ הלוהט להרוות את צמאונם, שהתעורר מאכילת "הצ׳ולנט" (חמין) הטעים המתובל תבלינין, וה״קוגל" (פשטידה) הממולא גלדי־שומן.

את המים עבור תושבי העיר היהודיים היו מספקים "ואסר־פיררס" (מובילי מים), שבכך הייתה פרנסתם. להובלת המים שמשו להם עגלות, על שני אופנים, ועליהן גיגית עץ גדולה, וסוס יחידי רתום לכל עגלה. דל מראה, כחוש ותשוש. היהודים, שעמלו בעבודה קשה ומפרכת זו ־ איציק, מוטי, ירחמיאל ועוד ־ היו, בדרך כלל, גברתנים, בעלי זקנים עבים וידים מיובלות. את פרנסתם הדלה מצאו בדוחק מטרחתם הרבה. במיוחד קשה הייתה עבודתם בחורף הפודולי הקר והארוך, כשהסוס החלש והכחוש התקשה למשוך את העגלה מן המעיין במעלה העליה הקפואה, לטבורה של העיר. אז לא הייתה למובילים ברירה אחרת, אלא "לתת כתף", לעזור לסוס ולדחוף את העגלה קדימה, בכדי שלא תתחלק ותדרדר ביחד עם הסוס. לרכוש מזחלת לא השיגה ידם. את המים הם היו מספקים לדירות בשני דליי עץ גדולים בעלי קיבול הנקרא "פעם מים" (אמל ואסר), והמחיר נקבע לפי "הפעם". בתוך הדירות המים הורקו לחביות פח ונשאבו לשמוש בנטלות־מתכת, על פי רוב עשויות נחושת כהה. לעקרות הבית, המכבדות את עצמן היו בדרך כלל מינוייים חודשיים או שבועיים, לפיהם קבלו בכל יום, בחורף ובקיץ, את מנותיהן בקביעות, מבלי לדאוג, שמא לא יבוא המוביל, כי התשלום נפרע בסוף החודש, או בסוף השבוע. סידור זה הבטיח גם הספקה בטוחה ביום ששי או בערבי החגים, כשהצריכה הייתה מוגדלת בהרבה. לעומת הבטחון הנ״ל, רע ומר היה מצבן של עקרות הבית שקנו את המים רק לפי הזמנה יום־יומית. הן נשארו לא פעם, בימי כפור חזק, או בערבי