חגים בלי טיפת נוזלים מכירן שהמובילים לא הספיקו להביא את הכמות המוגדלת. ואז הן נאלצו לשאול מאת השכנה סיר מים... מנהג יפה היה קיים: לקראת החגים הגדולים, וביחוד לפני חג הפסח היו מעניקים למובילי המים מענקים מיוחדים, מ י יתר ומ י פחות לפי יכולתם. לחג הפסח היו המובילים "מכשירים" את הגיגיות ואת הדליים, לשביעת רצונם של הלקוחות המהדרין שבמהדרין וכמובן של הרב דמתא. סימן לנוכחותו של המוביל ברחוב, היתה קריאתו המונוטונית והאופינית לו: ״ויו... וי וי וי... הייטא היטא... הייטא" וחוזר חלילה. למרות השפע של המים בעיר הורגלו התושבים מקטנותם לקמץ במים. הסיבה לכך היתה בעובדה שבעיר לא היה ביוב, כן לא היו בכל הבתים בתי שימוש מסודרים. מה עשו? עשו ועשו! בעונות הגשמים והשלגים לא היתה בעיה הכל נעלם מעצמו, נשטף על ידי הגשם או מתחת לשלג. במחצית השנה היבשה, הבעיה הייתה באמת קשה ומסובכת: חלק מאוכלוסית העיר השתמש בבית השרותים העירוני, שדוקא לא הצטיין בנקיון מופרז וריח ניחוח. לחלק אחר, היו שירותים פרימיטיביים וככה חיו והתקיימו. באשר למים הדלוחים, השפכים, אחרי השימושים החוזרים למען חסכון, הם נשפכו פשוט במשך כל השנה ישר לרחוב, בין שזה נעשה מקומת קרקע ובין שזה נעשה מקומה מוגבהת, מן הגזוזטרה. ואוי לו למי שבמקרה עבר ברחוב באותו רגע: סופו היה כסופו של "המן" ־ יצא "אבל וחפוי ראש"... הבנים ומחנכיהם

מימי מאיתנו־בגיל הזיקנה ואפילו העמידה־לא יזכור את "החדר" הישן וסדר לימודיו בו? לא אחטא לאמת אם אומר שהיו מקרים, ולאו דווקא בודדים, כאשר "חדר" זה־בית אולפנא כביכול־היה גם חדר־מגורים היחיד, מעונם הדל, של מלמד תינוקות ומשפחתו. לעיתים קרובות שימש חדר זה גם לרבנית, אשת המלמד, כעין "סדנא" למציאת פרנסה צדדית, נוספת זעומה, הגשמת רעיון זה, ואמנם קם ונהיה, אלא שהוא עצמו לא זכה להשתתף במעמד הסרתו של הלוט מגל־העד. בעמדנו שם הרכנו ראשינו בפני קדושת נשמותיהם של יקירינו חללי השואה, של אחינו שהלכו לעולם בדרך־כל־ ח י ונשמת חיים פידרר־חבר, ידיד ומדריך ישר דרך, שזכרו לא ימוש מלבנו . ג. לחמן