אחד הדיירים הקבועים בקיטון קטן שבבנין היה טיפוס מוזר, קצת תמהוני ושמו הירש "קעצעלע"(חתלתול). ברנש צנום היה, דק־גו, גון פרצופו כהה, ופניו מוארכים; זקנקנו הדליל והמחודד על קצה. סנטרו היה שחור כזפת, עיניו השקועות בחוריהן היו כאוכמניות, מהורהרות תכופות ומפיקות זיקוקין.. בודד היה האיש. תחביבו, או שגעונו, היה לספר על פגישותיו בלילות האפלים עם מתים עטויי־תכריכים ועטופי טליתות הבאים להתפלל בחצות הלילה. יתירה מזו: הירש "קעצעלע" עמד על כך שהוא נתקל בלילות גם בשדים ורוחות ומדבר עמם כדבר איש לרעהו, ולא עוד, השדים הללו חובשים שטריימלים מזנבות שחורים בדיוק כמו השטריימל שלו, שהוא נוהג לחבוש על ראשו. את דמותם, מראם ותנועותיהם של השדים היה הירש "קעצעלע" מתאר בפרטים ופרטי פרטים... סיפוריו, פרי דמיונו, קסמו למאזיניו הצעירים, שהקשיבו כמהופנטים, כשהם עוקבים אחרי תנועותיו הגמישות הזריזות.. אין תימה שנהו אחריו ונמשכו אליו כפרפרים אל האור.. קוביית סוכר ו״קרייצר" אחד שונה בתכלית היה טיפוס אחר: שעיה משה המפורסם. כשהכרתיו לראשונה היה כבר בא בימים, זקן, שזקנו יורד לו על פי מידותיו. שעיה משה היה "שם דבר", מושג, אולי סמל חי לטמטום ותמימות.

כל העיר כולה זכרה אותו, את עיניו החייכניות, כשפניו מביעות טוב־לב ושביעת רצון. אף פעם לא התגרה בשום איש ולמרבה הפלא-אפילו הילדים לא התגרו בו, כולם עזבו אותו לנפשו. יותר מכך, השתדלו בכל הזדמנות לכבד אותו בקוביית סוכר, בה הוא ראה שיא האושר וחדוות החיים. האופייני לאיש שהוא נשאר בשכלו הילדותי. רק דבר אחד בעולם מסוגל היה להרגיז אותו, דהיינו, אם מישהו הושיט לו נדבה גדולה מהמקובל ־מ״קרייצר". הוא דחה את הנדבה והטיח בפני הנותן שהנו מחוצף, וטען בהיגויו המשובש; "בישט אליין א קפצין" (הנך בעצמך קבצן). הוא ידע להתפלל וגם הצטרף לתפילות בבית הכנסת, אולם ספק אם ידע מתי ומה מתפללים. שעיה משה היה רגיש מאד בדבר שמירה על הנקיון האישי. בכל יום ששיהו ביקר בבית המרחץ העירוני בתא האדים (סאונה). הוא היה בודד וערירי, ללא קרוב וגואל. מתוך חמלה 169