אסף אות ור׳ יוסף יואל שורצבן הזקן והוא דאג לו לכל צרכיו. האכיל והלביש אותו, שיכן אותו בדירתו וטיפל בו כמו בילד. זוכרני, שכאשר הייתי מבקר אצל סבי־זקני ר׳ יוסף יואל, ואני עדיין בגיל רך, וראיתי איך הוא מטפל בו, לא יכולתי בשום אופן להבין מהו היחס ביניהם. הבנתי שאין שעיה משה בן שלו, שהרי לשעיה משה זקן עבה כמו לסבי ומראהו וחזותו כשֶל סבי. כל ההסברים שקיבלתי לא הניחו את דעתי והייתי שואל אז למה הוא גר אצל הסבא וישן בחדר הגדול על ה״באנק־בעט״ (מיטה־ספסל ביום ספסל, בלילה מיטה), רהיט, שלא היה חסר בימים ההם כמעט בשום בית יהודי.למרות הדאגה לקיומו והטיפול הנאמן מצד סבי, היה שעיה משה(כנראה מתוך הרגל) מדי פעם נעלם מהבית ויוצא לקבץ נדבות לדמי כיס, לתכריכים ולמצבה שהכין לעצמו בעודו בחיים. היות ולמעשה הוא לא היה זקוק לכסף, הוא עקרונית סירב לקבל נדבה יותר גדולה מ״קרייצר״ אחד, אולם בחפץ לב וויתר על כסף והסתפק בקובית סוכר אחת או שתים,לכל היותר. כיסיו היו תמיד מלאים סוכר, ולהמתקת כוס התה היה משלשל לא פחות משש קוביות. אם מישהו הציע לו יותר משתי קוביות סוכר, הוא סירב לקבלן. הוא, כנראה, נפגע ממחלת החולירע בבורשצ׳וב בשנת 5 ו19,בתקופת הגירוש, ומת בנכר. המצבה היפה, שחיכתה לו הרבה שנים לפני ביתו של סופר־סת״ם ר׳ יעקב ליפא הזקן, נשארה מיותמת מבלי שזכתה לציין את קברו של האיש התמים והטוב.

השותפות של קבצניות ב״ערבון מוגבל" בסקאלה לא נפקד מקומן של דמויות נשיות יוצאות דופן ואשר שמן הלך לפניהן תמיד. היו אלה טריינדל "קעפעלע" ושותפתה "די גאדיעכע". הראשונה, טריינדל "קעפעלע", כינויה זה על שום מה? על שום גולגלתה הזעירה הצפודה. היא היתה אשה הגוצה, שהגיעה בקושי לגובה של ילדה בת עשר ואולי פחות מזה. קולה היה צרחני וצורמני. חברתה ושותפתה ל״פרנסה", המכונה "די גאדיעכע" היתה ההיפך ממנה. אשה כמו עמוד של טלפון וקולה גברי, עבה, טרדני. היתה זאת שותפות בע״מ של צמד קבצניות, "זיווג" מן השמים. אחת השלימה את חברתה, והאחת לא זזה בלי חברתה. לצמד חמד זה היתה שיטה מקורית של סחיטת נדבות גדולות מהרגיל. הן החלו בחיזור על הפתחים, כפי שזה היה מקובל, לשם אסוף סתם נדבות של פרוטות ביום ה׳ בשבוע, או פרוסות חלה