ביום ששי. התעריף הרגיל והמקובל של סתם נדבה היה חצי "קריצר" או שלם. הן, לא הסתפקו בכך, ובכדי לזכות בנדבה גדולה, הן נקטו בשיטה בדוקה ובטוחה כלהלן: הן נהגו לצאת, יום יום, לתחנת הרכבת לבלוש ולהתחקות מי ומי ואולי מישהו הגיע ברכבת ויורד מן הקרון. מאנשי המקום, שחזרו הביתה מנסיעותיהם, ביקשו "מתת" מיד, באותו מעמד. מאורחים לא מוכרים לא תבעו דבר אלא תהו על קנקנם מי ומה הם ואצל איזו משפחה יתארחו כאן. בדיוק בשעת ארוחת הצהריים, כשהאורחים והמארחים היו מסובים לשולחן, הופיעו שתי הקבצניות לפי תכנית מתוכננת מראש, טכסיס מתוחכם. את האורח־או אורחים־ברכו ב״ברוך הבא" או "ברוכים הבאים" בפשיטת יד לקבלת "דורון". אגב, בירכו גם את המארחים ב״התענגו על האורחים", כשהן תקועות על המקום מבלי לזוז. ברור, שהמארחים שלפו את ארנקיהם ופתחו את ידם, וכדי לעשות רושם טוב על האורח, הושיטו נדבה הגונה ואף "תוספת" לכבודו ובשמו של האורח. אם הנדבה הניחה את דעתן של שתי הקבצניות הטרדניות, הן הסתלקו בנחת. אבל, אוי ואבוי היה לו למי שנתן מטבע פעוטה, שלא השביעה רצונן, כלומר פחות מ״זעקסערל" (עשרה קריצס. הן אמנם הודו בחיוך, אבל על המפתן, בצאתן, העירה אחת לשניה "בלחש", שאפשר היה לשמוע בקצה הרחוב השני "כנראה האורח הזה אינו שווה יותר בעיני המארח"(בעל הבית). קל להבין את המבוכה שקמה בין המסובים לשולחן בשל אותה עקיצה שנונה..

לא פעם קרה שהאורח היה ארוס (חתן) או חתן־לעתיד, שבא להכיר את הכלה, או שדכן שבא להציע שידוך לבת או לבן־ אם כן, מי יעיז לשבש ולסכן שידוך בגלל "זעקסערל" אחד? לרוב בני העיר נהיר היה אותו טכסים של שתי הקבצניות והזדרזו לשלם את ה״כופר" ולהיפטר מן הטרדניות. העדיפו לשמוע מפיהן ברכות ומחמאות על חשבון האורח מלספוג עלבונות.. . ו 7 ו