אסתר בנר־גלברט האבן של שלמה למברג ^!אשר אני נזכרת בבית הורי ובמיוחד באבי היקר, אהרן בנר ז״ל, עולה, בד בבד עם זכרונותי אלה, גם זכרונה של אותה חבורת־ידידי אבי שרגילה היתה להתקהל ולהתישב על האבן הגדולה של בית שלמה למברג ע״ה. סבורה אני שאבי המנוח היה מבלה מחצית ימי חייו באותו מקום. הוא היה יהודי שומר מצוות, בקי בתנ״ך, בתלמוד ובשאר ספרי הקודש, ועם זאת היה אדם מתקדם ומרבה בקריאת ספרים חיצוניים. נהג לקרוא בלהיטות את כל העיתונים שהיו מגיעים לעיירה, יתירה מזו, היה מעיין בספרים שאני הייתי מביאה מספרייתנו, הן בשפה הפולנית והן בשפה העברית. כאשר סבתי, פייגה מרמרוש החרדית, גילתה אזנו למוסר והעירה לו בהתמרמרות שהוא קורא בספרי־מינים ואפיקורסים ר״ל, השיב לה אבא, בנחת, תשובה חותכת, שנחרתה בזכרוני: "הן בתי לא תלמד גמרא, לכן צריך אני לקרוא את ספריה, כדי שתהיה לנו שפה משותפת. ברור".

לאבי היתה אמנם שפה משותפת עם בני גילו וגם עם צעירים ממנו. זוכרת אני איך היה מטייל, שעות ארוכות, עם ייקל אורבאך, חיים הירש, ניסן אולינגר ולביש שטוק־ותמיד היה להם על מה שישוחחו ויתנצחו. ערב ערב היה אבי משתהה עד שעה מאוחרת על אותה אבן שעל יד ביתו של למברג. מי לא נמצא שם אותה שעה? הרש ל אורבאך, מאיר זוסיא טאבאק, נחמן ברטלר, זכריה ויזנטאל, הרש ל וויינטרויב וגם מוטי וידברג היה עובר על ידם לפעמים, ניגש, מצטרף ומשתתף בשיחות, כשחיוכו האופייני לו מרטיט על פניו. על מה לא נסבו אותן שיחות קולחות ועל מה לא היו דנים? פוליטיקה כללית ועניני ארץ ישראל, בעיות הקהילה ואף הקנוניות הבזויות הנרקמות בה בחשאי. אף זאת: לא התעלמו 209