טיפוס שהמיתה, מיתת־חסד, רבים מכלואי הגיטו. השתוללות המחלה, הוסוותה בפני הנאצים, אחרת היו כבר אז מחסלים את כולם. המיליציה האוקראינית ועוזריה האזרחיים שפכו דם כמים, או חטפו אנשים כאילו לעבודה, כדי לשחררם תמורת כופר־נפש. במארס 194 ו נדרש ה״יודנראט״ הבורשצ׳ובאי לספק 50 עובדי כפיה ולא עשה זאת. נערכה שחיטה שבה קיפחו חייהם כמאתיים נפש והחטיפה למחנה העבודה בוצעה בכל זאת. "האקציה" של פסח עלתה בכמה מאות קורבנות שנרצחו על פי הבורות שבבית העלמין. לא מעטים נקברו בקברי־אחים כשהם עדיין מפרפרים בין החיים והמוות. הדם הרותח בבורות ניתז מהם בקילוחים והיה הכרח לכרות תעלות ובורות נוספים. בחג השבועות, 9 ביוני 1943, הסתערו הרוצחים בפעם האחרונה על שרידי הגיטו ופרצו אף לתוך המחבואים המתוחכמים ביותר, ביערום ברימונים, הוציאו את אחרוני היהודים מהגיטו(כ־1800 נפש) ורצחו את כולם בבית הקברות. שם נקברו גם האחרונים מבין מגורשי סקאלה. הגיטו הזה, ולמעשה כל המחוז, הוכרז "יודנריין" ומאז ועד שחרורו על ידי הצבא הסוביטי במארס 1944, לא יכול עוד שום יהודי, שניצל מהטבח, להתהלך לאור היום. בתשעת החודשים האלה נלכדו ונרצחו עוד מאות יהודים שנפלו לידי השוטרים האוקראיניים ועוזריהם האזרחיים, מי בגילוי מחבואו, מי בחפשו פת לחם בלילה בשולי הישובים הכפריים, מי ביער — ורבים נרצחו על ידי הפארטיזאנים האוקראיניים־הפאשיסטיים שהשתייכו לכנופיות של מנהיגם הידוע לשמצה, סטיפן באנדרה, ואשר מפקדתו אף שכנה באחת המערות שביערות האזור. סבלם של "יהודי היערות" הוא פרשה עקובה מדם שתוארה בספר זה על ידי הניצולים. פרשה אחרת היא, לחימת הגבורה, ללא־תקוה, של יחידה פארטיזאנית, שבה השתתפו גם כמה צעירים סקאלאיים ואשר בראשה עמדו שני בחורים בורשצ׳ובאים, יהושע צוקר ולונק יונג. גם לוחמים אלה חוסלו, כמתואר, ב״ספר בורשצ׳וב".