349 חורבן ושואה 350 מים לתכלית זו. נחלקו הדעות בין היהודים: היו שאמרו שלאחר שיכנסו לגיטו ישרפו, והיו שחכו כי המוות יגיע בדרך של יריות. הגיטו הצטמצם בשטח צר. תחילתו מרחוב 3־במאי, והלאה מערבה בכוון רחוב ביאליסטוק עד ביתו של מולי האופה — הרחוב הנוטה לבית־המרחץ. הרחוב ב- במאי בחלקו הפונה דרומה נכלל בתוך הגיטו—אך חלונות־הבתים ופתחיהם סתמו מפני שהיו פונים מחוץ לגיטו. הכניסה לבתים היתה דרך רחובות ומבואות צדדיים, כי ההליכה ברחובות ג׳ במאי וביאליסטוק היתה אסורה בהחלט. כל הדרכים והמבואות נחסמו בקירות שנבנו סביב. הקיר הראשון של הגיטו נעשה ליד ביתו של אלתר הקצב, והאחרון הגיע עד בית מולי האופה. הגיטו כלל איפוא, רק חלק מעט של העיר: סביבת בתי טיקוצינסקי, בתי־הכנסת, שכונת פודול עד פסי הרכבת עד לבית וינקביץ. השער הראשי לגיטו הוקם ברחוב וארשה ליד בית שעיה הנגר.
באות ויום חג, זמן־שמחתנו, נעו כל יהודי סוקולקה לעבר הגיטו. הגרמנים הרשו ליהודים לקחת אתם לגיטו את כל מה שרצו להביא אתם. (ידעו הרוצחים שבין כה וכה בסופו של דבר יפול הכל לידיהם.) בהרבה מקרים היו הגרמנים בעומדם ליד השער בודקים בחפצי הגולים וכל חפץ שמצא חן בעיניהם שמו ידיהם עליו. הצפיפות בגיטו היתה איומה. הגרמנים חשבו ומצאו שבשביל כל נפש יהודית מספיק שטח של 2 מ״מר, ואמנם, בחדרים קטנים הצטופפו 16 אנשים, ויש שהיו מרוצים בכניסתם לגיטו נהיה מרוחקים מעיני שכינינו הטובים, שכ ה צחקו על משבתנו. בתוך כתלי הגיטו הסגורים לא יוכלו העינים הנוקמות של הפולנים לראות את עלבוננו אך טעו הללו שחשבו, שבהכנסתם לגיטו תבוא הפוגה. תפיסת אנשים לעבודה נמשכה בכל תקפה. כאשר כסה השלג את הכביש סוקולקה־קרינקי היו היהודים צריכים לנקותו. ואפילו נשים יהודיות לוקחו לעבודה זו. לשם פיקוח על הסדר הפנימי בגיטו מנה השלטון מי - ליציה יהודית. אנשי המיליציה סבלו קשות מן המשטר המפקח עליהם, וכמה מהם שברחו והסתתרו בגיטו ביאליסטוק. בתוך הגיטו ומחוצה לו היה נפוץ השוחד, שבזכותו היו משיגים לפעמים אילו הקלות, אך הן היו לרגע בלבד. בית-הקברות היהודי לא נכלל בגיטו, והיה מחוץ לתחום, בלי גישה אליו. לפיכך הקימו היהודים בית -
קברות חדשו בתוך הגיטו בחצר מרכוס, רחוב וארשה, שם היו קוברים את מתיהם. כאשר נכנסו הגרמנים לעיר, היתה אחת מפקודותיהם האיסור לתת לילדי-ישראל חנוך כל־שהוא, וכן אסור היה להתפלל בצבור. בכל זאת קבלו כמה מן הילדים היהודיים את חנוכם באופן פרטי, כמובן בתנאי מחתרת. הוא הדין בנוגע לתפילה- בצבור. את בתי-המדרש ובית-הכנסת הפכו היהודים עצ- מם למקומות מגורים, אחרת לא היה הגיטו מספיק לכל הבאים אליו, אפילו בתנאי צפיפות. בכל אופן קיימו היהודים את התפילות בצבור בחדרים פרטיים, ובהסתר. יזכרו כאן לטובה המיליציאנטים היהודיים, אשר בהד- גישם בהתקרב הגרמנים לעבר הגיטו, היו מיד מודיעים על-כך למקום הדרוש והמתפללים היו מתפזרים כל אחד לביתו. בגיטו היה גם רופא יהודי ובנין תלמוד-התורה הפך להיות בית-חולים. רפואות היו משיגים בגיטו וגם זאת ע״י מבריחים. העזרה לחולים היתד. מסודרת יפה והיו מספקים לחולים, באופן בלתי-חוקי, גם חמאד. וביצים וכר. האנשים האמידים שלמו ביד נדיבה את המסים שד.וטלו עליד.ם לשם החזקת בית-החולים ושאר צרכי- צבור. לא הורגש מחסור רב בכסף, כי לא היה מה לקנות בו. היהודים עוד לפני לכתם לגיטו ידעו היד.ודים מה עומד להתרחש, הם הלכו ומכרו הרבה מחפציד.ם לנוצרים, כדי שתהא הפרוטה מצויה בכיס.
בגיטו נפתח המאפיד. אחת, של מול י האופה. בה היו מקבלים ע״פ כרטיסים 300 גרם לחם ליום. הלחם היה של שיפון, וממנו נאפו גם מצות לפסח. גם בשר היו מבריחים לגיטו, אך החרדים לא אכלו ממנו מחשש טרי- פד.. אגב, גם בהיותם מחוץ לגיטו אסור היה ליהודים לקנות מצרכים בשוק החפשי, שבהם נאסר המגע בין יהודים לנוצרים. ועוד דבר: אף אחד לא התאונן על הצפיפות ועינו לא היתה רעה בחברו. האסון הגדול אחד את כולם. אם אחד הביא מצרך חשוב, הוא לא החזיק בו רק לעצמו אלא חלקו עם אחרים. אף אחד לא רצה להיבנות מחורבנו של הזולת. כמשפחה אחת מלוכדת נשאו כולם בסבל הימים וכל אחד השתדל לעזור לחברו במיטב יכלתו. לעתים בחייהם העלובים והמבודדים בתוך הגיטו, הוחרד ו היהודים ע״י הגרמנים. באחד הימים לפנות- בוקר, נתקבלה פקודת-פתע שעל כל היהודים לעזוב