539 פנקם חמילניק 540 וכן היה קײם מבין בבית הרב םילמן, שהתפללו בו נכבדי העיר׳ וגבאױ הױ ר׳ ױםף שװרץ ור׳ ישראל איטשע פעלטשער, ובעל־תפילה * ר׳ מאירל שמואל׳ס. כל בית־תפילה ומתפללױ׳ כל קלויז וחסידױ. לא בבת אחת קמו• כל אחד הזדקר מאלױ, וכאילו מקומו נועד לו מאז ומעולם. דורות שלמים גדלו בהם. בימות החול בקיץ טרם יצאו למםחר ולעמל הצטופפו בין קירותיהם לתפילה קצרד״ ובחורף כשםגר עליהם הבוץ ועד הברכים הגיע היו משכימים עם אשמורת שלישית ומתכנסים ליד התנור המוםק, והױ מזמרים מזמורי תהלים. פרקי חזנות וכלי זמרים בחמילניק חמילניק היתה עײרה עתיקד״ אבל קטנד״ ואי אפשר היה למצוא בה אולפנים למוםיקד״ לא תיאטרון ובית־אופירד״ ובתקופה שטרם הומצאו הגרמופון והרדױ בטח השתעממו אזרחיה ונפשם יצאה לתענוגות. ואילו האוכלוסיה היהודית בחמילניק ידעה להפיק תועלת גם מהחיבה לחזנות ולנגינה בחתוגות ומםיבות־שמחד״ ומכאן החיבה לחזן ולכלי־זמרים שקבעו מושבם געיר. אנשים ױתר אמידים לא הםתפקו ב״יש״ המקומי והױ מביאים כלי־זמרים גם מקילץ. ומלבד בדחן העיר ר׳ ױםלי היה מופיע בשערי העירה גם טוביה בדחן מםטאשוב שהיה אז לשם־דבר. והיה מי שמצא קשר ישר בין חובבי הנגינה בחמילניק לבין הלויים שעמדו על הדוכן בבית המקדש בירושלים בירת יהודה וישראל, כי יהודי חמלגיק הױ מביני־גגן, ולא כל חזן הפיק רצון בעיניהם•

ױצאי חמילניק בישראל מזכירים מפעם לפעם בגעגועים את שמות החזנים שכהנו בתפקידם בעירם ונפשם ױצאת מרוב עריבותם אכרון יכולתם החזנית. ואף שחמילניק היתה עײרה קטנד״ נמצאו בה חובבי־גגן שלא התעצלו להרחיק נדוד לערים רחוקות מרכזױת ולהשתלם שם בבית־מדרש לחזגות ולשיר לפי תוי־נגינד״ הנה א ל ת ר ח ו ל י ב ד״ יוצא חמילניק, שהנגיגה היתה לו לחלק ממעל, נסע לװרשד״ נתקבל בבית־ המדרש לחזנות והצטײן שם בלמודױ, ולבסוף הוכתר בתואר חזן מדופלם, ונתקבל לחזן נעיר הפלד ראדום, ושם היה עובר לפני התיבה בלוית מקהלד״ וכשהיה בא לבקר בבית הורױ בחמילניק היה עובר בשבתות לפני התיבה בקלויז חסידי קוזמיר, ואנשי העיר הױ מתגאים בבן־עירם זה על שזכה לעלות במדרגה הנאותה. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כיהן בבית־המדרש הגדול כחזן ר׳ יוקל בר, שהיה בקי בחזנות הרגש וידע להקםים את שומעױ בנועם קולו, ועוד ױתר ביצירות המלאות רון ורגש וקדושה שדובבו את הלב וכולן אמרו כבוד. בזכרן ױצאי חמילניק זכור עוד בקורו של החזן הנודע מװרשה גרשון םירוטד״ שכיבדם בתפילת מעריב׳ ותפילה מוסיקלית זו נחרתה בלבות שומעױ באותױת זהב המעוררות רק זכרונות יפים ורעננים מעולם הנשיד״ מה נעם אז ה״ערב״ שעורר בהם את ה״גשמה היתירה״ והרבה כל כך מתיקות, כל כך הרבה חן יהודי עצוב ונרגש. ואין

להזכיר את שמות החזנים הנודדים שהױ מבקרים בעיר מפעם לפעם ועוברים בשבתות לפני התיבד״ גם עם מקהלות. ואחרון חביב* החזן ר׳ יעקל קופלוביץ, שהיה מופיע בלוית מקהלה בת 15—16 משוררים. בין משוררױ? מיכל יעקב קנטור, זליג גורגל, מרדכי יוםקוביץ, פישל ױםקוביץ ועוד. החזן היה בעל קול בריטון. זכורים הופעותױ בבית־הכנםת בימי גנוסר לשלטון פולין, שהיה שר בצװתא עם מקהלתו את ״הנותן תשועה״ המקובל. מלבד זה חונן בכשרון הלחן׳ ויצא לו שם כמלחין מחבר יצירות יפות. לכל ראש השנה היה מחבר נגון חדש ״למנצח בנגינות״ עם עוד יצירות, ולפני החג היה מרבה באמוגים עם אגשי מקהלתו ״שלא יבשלו בלשונם ולא ינקשו בשינוגם״, ותפילתו הערבה משכה קהל רב. למעלה מעשרים שנה כיהן בתפקידו בחזנות, אך שכרו לא הספיק לפרגסד״ ומשפחתו נאלצה לםחור בטכםטיל כדי למלא את החסר. הרכב כ לי ־ ה ז מ ר בחמילגיק : סאגה — כנור ראשץ׳ אברה׳מלה קוצינםקי — כנור שני, נטע בורצק — מתופף, קיגל מײגל — ניגן בבאס. ועל ידם שני בדחנים : ױסף פרידמן וױםף ברזיםקד״ נגינתם היתה ערבה לאוזן, בולם בעלי כשרון, הױ מנגנים בבתי גגידים ובבתי חסידים, וגם בחצרות ״פריצים״ מגגני חמילניק הױ ״שם דבר״ ויצא להם שם טוב בצבור, בעיר ובםביבד״ ה״רפרטואר״ שלהם היה רב ומגװן : החל מנגוני־לכת שונים לחופד״ נגוני הקדמות׳ נגונים להושבת הכלה לפני החופה עד לגגוני־רקוד יפים מםוגים שונים.

הכנר הראשון — סאנה הצטײן בנגינתו כזמיר. וכשהיה נותן את כנורו מתחת לחיך ומשתפך בנגינה בעזרו לבדחן בשעת ״אמירתו״ לפני הכלד״ הױ הנשים משתפכות בבכי והגברים עזרו להן... כי הוא היה ממש אמן בנגינד״ מלבד שהיה עושה מעשה קונדם, כמו להחזיק את הכנור מאחורױ ולנגן מאחורי הכתפים. ואם נתפקעו מיתרי כנורו ונשאר רק מיתר יחידי אחד, והוא העמיד פני תם כאילו ״בלו כל הקיצים״ ואין לנגן בלי מיתרים. וכנרגע אזר עוז והשתפך במיתר אחד והוציא צלילים מצלילים שונים, עד כדי חקוי קול צפור, והרא הפתיע את שומעױ. לנטע בורצק המתופף היה םום שהפך לחומר של אגדות ובו יחות. הסוס היה לו למשען כלכלי, אך פרנםת בעלױ לא הםפיקה להאכילו. ויש אומרים שניםה להעמיד את הםום במבהן האוכל, אך םום נשאר סום, לא ידע הכמות, וכאשר גלאה לשאת בעול הרעב פשט את רגלױ ונפח את רוחו, ממש כספור של ״םוםתי״. על נטע עצמו הױ אומרים שהוא מל״ו צדיקים. אכן גם מנגגי חמילגיק ידעו את הםוד, שבשעה שאין די מלים בדבור להביע את אשר יהמה הלב, אפשר להסתײע בגגינה לשם בטוי נאמן ומשוכלל. הגגיגה היתה קושרת כתרים לעדנת ההרגשה וכיםופי ױפי׳ והם ידעו לתת מבע לדבור האלם ולהגביר את יסוד ההרגשה וההתפעלות בנגינתם. עד כה טרם עמדו על הםוד : מה היה הקסם של אותה נגינה. מי יעלה עטר מעיני משרתי קודש כי נשמע לזמרתם י