אפרים גוײשטיױ / מצבא אנדרם לשורות ױאצ״ל (אנטװרפן) פרידתי מעיר מולדתי חמילניק לא היתה נוחה וגעימה. אמנם כחניך בית״ר שאפתי תמיד לעלות לארץ ישראל. אבל לא תיארתי לי כי הדבר ײעשה בתנאים ונםיבות כאלו. עוד לפני פרוץ המלחמה התכוננתי לעלות לארץ. למטרה װ השתתפתי בקורם לםמלים שהתקײם בשיטקובקה, ע״י חגצ׳ין. תעודת גמר הקורס שימשה תנאי מוקדם לעלײתם של בית״רים בגילי. הקורם הג״ל הםתײם לפני הזמן הקבוע וזאת מחמת האוירה המלחמתית ששררה בפולין והכרזת הגױס למילואים. לאחר מכן פרצה המלחמה.

בימים הראשונים לא סבלה חמילניק ממוראותיה. להקי המטוסים הגרמנײם אמנם עברו בשמי העיר הלוך ושוב,' אך מבלי לשים לב לתושביה. לפעמים הנמיכו טום ממש מעל הגגות וחזרו כלעומת שבאו. אולם מיד אחרי הכיבושים הראשונים החל לנהור זרם פליטים, על פי תב יהודים, מאיזורי החזית לפנים הארץ — מתוך תקװה להתרחק מהסיכנה הגרמנית המתקרבת בצעדי ענק. כך עברו את חמילגיק המוני פליטים יהודים, בתחילה באמצעי התחבורה המקובלים, ולאחר מכן ברגל. הפליטים בישרו על בואם של הגרמנים בעקבותיהם. הפצרתי בהורי שגם הם יארזו את חפציהם ויעזבו את העיר לפני שיאחרו את המועד. אבי ז״ל לא רצה אף לשמוע על כך. התכוננתי איפוא לצאת מהעיר עם אחי חניגא. בױם ב׳ בלילה, הוא הױם הרביעי לפרוץ המלחמה, נודע בעיר שהמשטרה המקומית מתכונגת לפנותה. השעה היתה אחרי חצות. אמי ז״ל נגשה למיטתי כדי להעירני, אבל מצאתני כבר ער, כױון שהמחשבות על הפרידה הקרובה לא נתנו לי מגוח. התלבשתי בחיפזון ויחד עם אחי נטלתי פרידה מהורי. ״יהיה גורלנו אשר יהיד״ תצילו אתם לפחות את חײכם הצעירים״, אמרה אמי כשדמעות זולגות בעיניד״ ניסיתי להרגיעה כל כמה שיכולתי, מה גם שאני עצמי לא האמנתי שתהיה זו פרידה לעולמים. גם אבי ע״ה היה רואה װרודות. כיהודי אדוק היה מלא בטחון ותקװה בעזרת הד׳.

אחר הצהרים הגענו לבוגוריה, בה נחנו מעמל הדרך בביתפ של שארי בשר רחוקים. עד מהרה הפך הבית לאכםגיה ממש ; קרוב ל־50 חמילניקאים מצאו שם מחסה ומנוחה זמנית. עד הערב התנהלה שם שיחה עירגית על המצב, שהופסקה מדי פעם בפעם על ידי אזעקות. הױ שטענו כי הגרמנים לא יגיעו כל כך רחוק. אחרימ טענו, כי בין אם יגיעו הגרמנים ובין אם לאו, הרי שמקומם בביתם, בקרבת משפחותיהם. עוד אנו מתװכחים והנה הופיעו שני בחורים, שזה עתה הגיעו מחמילגיק באופנים, וסיפרו כי הגרמגים נכנסו לעיר. ידיעה זו פילגה אותנו לשני מחנות־ מחנה אחד, המורכב ברובו מצעירים, אפרים גולדשסײן דגל בהמשכת הנדידה, ואילו השני — מבוגרים ונשואים — צידד בחזרה לחמילניק. תוכניתם של אלה אשר רצו להמשיך, ואנחנו בכללם, היתה להגיע במהירות האפשרית עד לנהר הויםלה. םמכנו על כך שבקו הויסלה יתרכז הצבא הפולני ויצליח להדוף את הגרמנים, כפי שכבר קרה במלחמת הפולנים ב־1920• ברם, כוחותי לא עמדו לי ובדרך לאופטוב נפרדתי מעל אחי חנינא מתוך הםכמה להיפגש עמו באופטוב. לעיר זו הגעתי בבוקרו של ױם רביעי. כױון שזוהי עיר מחוז ומועדת להפצצות החלטתי להמשיך ולנסוע באותה עגלד״ בה הגעתי לאופטוב, עד לויסלה ושם לנוח ולחכות לאחי.

בעלי העגלה הױ יהודים, פליטים מקרקוב, אשר התײחסו אלי יפה ואף התחלקו עמי באוכל הרב שהיה להם. הגעתי אתם עד לעיר זויכוםט שעל הויסלה• שם נודע לי מפי הפליטים כי הגרמנים כבר נכנםו לאופטוב. הבנתי שסיכוײ להיפגש עם אחי הם קלושים בױתר. המשכתי איפוא בגפי עד לינוב לובלםק. היה זה הױם השישי בשבוע הראשון למלחמה. באחד מבתי הקפה הגדולים בעיר התרכז קהל גדול כדי להאזין לחדשות ראדױ דורשה. תחנת שידור זו קראה לאזרחים לחזור לבתיהם ולחדול מהנדידה למזרח. היא הבטיחה שהצבא הפולני המהולל יחזיר לעמו את השטחים שנכבשו זמנית על ידי האויב. עוד אנו מאזינים להבטחות ראדױ װרשה ומטוסים גרמגײם חגו מעל העיר והפציצוה קשות. התפזרנו לחפש מחסה. משך קרוב לשעה שכבתי עם עוד אנשים במרתפו של בית חדש. משיצאתי לאור הױם כמעט שלא היכרתי את העיר. בתי העץ בערו׳ בתי האבן הױ מוטלים בחורבותיהם. בקושי פילסתי לי נתיב בין ההריםות והגעתי למלון. נטלתי את מקלי ואת תרמילי עם הצידה לדרך ויצאתי את העיר. כשהגעתי לעיר רוזישץ ע״י לוצק עשתה לה כנפײם הידיעה על כניסתו של צבא םובײטי לשטחי מזרח פולין. היתה זאת הפתעה נעימה בשבילי, ראיתי בכך את קץ הםױט שרדף אחרי בנדודי מעיר לעיר. עתה יכולתי להיגפש• גם שאר הפליטים חשבד כמוני.

היה זה בשנת 1942. עזבנו את נמל קרסנובודםק אשר ברוםיה הסובייטית השוכן לחוף הים הכספי. המשלוח היה מורכב מצבא פולני שהתארגן באותם הימיס ברוםיה על ידי ממשלתו של הגנראל שיקורםקי תחת פקודו של הגנרל אנדרם.