103 פנקס חמילניק 104 באב תקנ״ג־ד. לא ידוע על יחסו לחסידות׳ ױש להניח שיחסו היה גיטרלי׳ כעומד מן הצד ומחכה לתוצאות המאבק. ואילו אחױ׳ ר׳ אהרן איטיגגא (1720־1769), שכיהן ברבנות ביאבו־ רוב וגם ברײשא׳ עמד לצד המתנגדים וניהל מלחמה קשה בחסידים, וביחוד ניתכה חמתו על רבי אלימלך מליז׳נסק. וכאן יש לצײן, שצאצאי ה״נודע ביהודה״ הױ בעצם המאבק בין המתנגדים והחסידים מפולגים בדעותיהם. מהם עמדו לצד המתנגדים, ומהם שהגו חבה לחםידים בגלוי ובהסתר. ומאו אחד מצאצײ חנוב״י, רבי יצחק לנדא, נבחר לרבה של קרקוב, השתמשה משפחת לנדא בהשפעתה לדאזג לטובת בניה בםדור כלכלי ורוחני כאחד׳ וביחוד בהושבת בניה בכהוגות הרבנות בקהלות הםרות למשמעת קהילת קרקוב. משפחה זו ידעה לעמוד על דמשמר ולסקור בעינים פקוחות על המתרחש בערים שונות. בפטירת רבנים או בעזיבתם את כהונתם, והיא ידעה לסדר את הענינים ולהציע מועמדים מבניה• היא לא הבחינה בין השקפותיהם ונטיותיהם, אלא החשיבה כל כהונת רב כמבצר רוחני וכלכלי כאחד בחיזוק מעמדה. והנה נפל אצלה הפור לשלוח על כסא הרבנות בחמילגיק את אחד מבניה הרב דוד לנדא, ודוקא בזמן שהמאבק בחמילניק עצמה בין שני ]!זצדדים טרם הוכרע. אז הגיע המאבק הגדול ודחריף בין הצדדים למרום עוזו, ובראשו המאבק הנודע בין הגר״א מויל.ה לבין מיםד החםידות החב״דית רש״ז מליאדי.

הרב דוד לנדא, מצאצאױ של רבי יחזקאל לנדא, מתנגד מושבע לחסידות׳ היה ידוע כלוחם קנאי׳ והוא לא הםתיר תחת לשונו את מגמתו והשקפתו׳ להגביר את החםידות בעיר׳ ולשם כך הביא אתו משמרות של חסידים שנחשבו לחסידים הראשונים בעיר, ר׳ דוד היה כבר ידוע כלמדן גדול ומחבר ספרי קודש רבים, ובשנות געוריו יצא לו שם כעילוי בישיבות בהן למד. ומאידך הוא ידע שיחום משפחתו לבית ה״נודע־ביהודה״ וגאונים נודעים אחרים ױםיף לו אומץ במלחמתו לצד הגברת החסידות בעיר״.

למעשה היה כחם של המתנגדים בחמילניק די גדול. אמנם בשעת שקט לא הױ מורגשים. אך מכױן שניתגה רשות למזיק — קפצו בתרועה למלחמת מצוה. וידוע הפתגם שױתר קל להזיק ולסתור מאשר לבנות. ואכן למתגגדים בחמילניק היה קל ױתר להתקומם נגד רבם החדש׳ על אף למדנותו הגדולה ויחוםו שעמדו לימינו׳ ולאםור נגדו מלחמה בשער בת רבים. מלחמתמ גגד הרב דוד לנדא ונגד כת החםידים בחמילניק היתה קשה׳ והיא הלכה והתפשטה בקרב האוכלוסיה היהודית בלי לשים לב לאמצעים פסולים. ולא עוד אלא שהמתנגדים לא נרתעו גם לדרוש את הדחתו מהרבנות ולאחוז נגדו באמצעים שו.ים. המחלוקת הזו פילגה את האוכלוםיה לשנים, וז־.מאבק היה קשה וחמור מאד לשני הצדדים׳ ואין לדבר על התוצאות מבחינה מוםרית וכלכלית. חמילניק היהודית הצטרפה לרשימת הקהילות שנלחמו לעתידן ביהדות׳ והד המחלוקת הגיע למרחוק. כל צד השתדל להחיש תגבורת. לבםוף ידע הרב דוד להתחמק מםלוקו מהרבגות. הוא נשאר על כנו׳ אך ההתנגדות נגדו טרם שככה׳ ובאה לידי בטוי בפעולות שהמיטו חרפה על עושיהן.

בת המתוגגדים בעיר׳ שלמצוה נחשב להם ״לעקור מן השורש״ את החסידות׳ טיכםה ״בעידנא דריתחא״ מזימות כיצד להרע לחםידי העיר׳ ועוד ױתר לרבם ר׳ דוה ומםופר׳ שפעם בשביעי של פםח׳ בשעה שנכבדי העיר וחםידיה ישבו אצל הרב ושמחו בצװתא כדרך החסידים׳ ואף התלכדו לרקוד מלא התלהבות, נכנס בחשאי אחד מאנשי הכת לחדר ילדי הרב והוריק את חבית המים על מטות הילדים הקטנים. לא ידועים התוצאות המזיקות של פעולת עריצים זו על הילדיב. אך השפעת מאורע זה נשארה בוכרון תושבי העיר זמן רב. הםפור מוסיף, שהרב קלל את האיש הזה׳ ושמכל משפחתו לא נשאר זכר. אך יד הגורל פגעה גם ברב. ז.חר כמה שנים פרצה תבערה גדולה בחמילניק׳ שבה עלה על המוקד גם בית הרב יחד עם כל םפרױ שהױ מונחים אצלו בכתב־יד. הוא רצה לקפוץ לתוך הלהבות ולהציל את כתבױ שבהם השקיע את כל חײו. ז,ך מקורבױ הניעוהו מעשות זאת. ר׳ דוד לנדא מת אחר כך מרוב צער ויגון.

המחלוקת על הרבנות בחמילניק לא נסתײמה בפטירת הרב לנדא• על כל פנים׳ המאבק הממושך הזה בין החסידים והמתנגדים בחמילגיק יחד עם מעשיהם המתועבים של האחרוגים הכריעו את הכף לטובת החםידות׳ שנהנתה מנצחון מוחילט ועדיפות על מתנגדים. והואיל שחםידי העיר נטו לכװן שהתפשט אז במרבית ערי פולין וגליציה׳ הכװן שיצא מבית מדרשו של רבי אלמלך מליז׳נסק׳ הוכשר הקרקע בחמילניק למגורױ של בנו רבי אליעזר־ליפא׳ הצדיק הראשון בחמילניק׳ שהמשיך בהפצת שיטת החסידות האמורה. ד. יחוסו של הצדיק הראשון מחמילניק תנועת החסידות עשירה בדמוױת אצילות• כל מנהיג וצדיק שקם בתוכה היה דמות נפלאה במעשױ הפשוטים והנפלאים. מאמרותױ נבנו תלי תלים של הוראות והדרכות׳ >:בוקות אור, שזרחו והאירו לדורות הבאים. רבי אליעזר־ליפא היה אישיות מובהקת בחסידות׳ בנו של צדיק גדול ומיסד החסידות בגליציה׳ ונכד של צדיק שעל שמו נקרא אף הוא׳ שהיה מוכסן עשיר וישב באחר הכפרים שבםביבת לבוב׳ וביתו היה פתוח לרװחה ומפורסם בכל הםביבה כבעל־צדקה ומכנים־ אורחים. כשהיה נוםע מן הםפר אל העיר ובחזרה היה לוקח אתו בעגלתו כל עױ שהיה פוגש בדרך ומביאו למחוז חפצו.

אליעזר־ליפא המוכםן היה מתגאה ביהדותו, ובכל ױם בבוקר, כשהיה מברך ברכת השחר ״ברוך שלא עשני גוי״ היה רוקד וצוהל משמחה. הוא היה היחידי בכל הכפרים שמםביב ללבוב שלא כרע ברך לפני ה״פריצים״. לא החניף להם והיה מדבר עמהם בתקיפות ומתוך גאוה לאומית, ומשום כך התיחםו אף הם אלױ בכבוד ובנימוס. והיה מעשה פעם אחת, שרכב על סוםו, כשהוא מנהיג אותו באפםר — אל אחד הכפרים הסמוכים. פתאום הפסיקה לו את הדרך מרכבה עשירה רתומה לארבעה םוסים אבירים ובה ישבו ״פריץ״ ו״פריצה״ שלא הכירו את