105 מ. ש. גשורי — קורות תנועת החסידות בחמילניק 106 אליעזר־ליפא. ה״פריץ״ העמידו ושאל אותו: מהיכן אתה יהודי ? — מכפד פלוני — השיב לו אליעזר־ליפא כשקט. ראה ה״פריץ״ כי הוא, היהודי׳ איננו מםיר את כובעו מעל ראשו דרך הכנעה, רגז וצװח : — והכובע׳ יהודי י — גם הכובע מכפר פלוני — החזיר לו אליעזר־ליפא בנעימה לגלגנית וברוח שקטה׳ הצליף על םוסו וגסע הלאה. פעם נסע מכפרו ללבוב• פגש בעני אחד העושה דרכו ברגל. ירד אליעזר־ליפא מעגלתו וביקש מהעני לנםוע עמו. םירב הלה : — ברגלי א:י מבקר בכל כפר ומאסף נדבות. — וכמה אתה עושה בםיבוב זה? — עשרים זהובים — השיב העני. רצה איליעזר־ליפא לתת לו את הכםף, בתנאי שיסע בעגלה. לא הסכים העני: — היהודים בכפרים כבר התרגלו לתת לי נדבות קצובות מדי שנה. לא אבקרם השנד״ מי ױדע׳ אם אקבל בשנה הבאה. לא הרפה ממנו אליעזר־ליפא: — נניח שהנך צודק. אין לקלקל חזקה. אבל את התרמיל הקשה שעל גבך תן לי ובבפר תקבלו חזרה. למה לך לסחבו בעצמךל שוב סירב העני : — מחזר על הפתחים ללא שק על שכמו מקבל פחות. . . — וכמה ההפסד? — למצער חמשה זהובים. שילם לו אליעזר־ליפא חמשה זהובים והעמיס את התרמיל על העגלה...״0 על ישרו במשאו ומתנו עם הברױת מםפרים תלי אגדות וםפורים׳ שאינם ענין לבאן׳ והבאנו רק קצת מהתנהגותו בשביל לעמוד על אופױ של סבו של הצדיק מחמילגיק שעל שמו נקרא.

רבי אלימלך מליז׳נםק היה ממש לפיד אש. בעומק נפשו פנימה בערה אש קודש. ההתלהבות שהיהה ראש פנה בבנין החיסידות מצאה לה ברבי אלימלך את בטויה הנאמן בכל העוז והמרץ. ספרו ״נועם אלימלך״ הוא ממש אור בהיר בשחקים. הספר הזה לא מש משולחנם של רבבות חםידיו הנזומנים בגליציה• הוד של קדושה עילאית מרחף על הספר. וכל אדם מישראל שביקש להשקיט צמאון נפשו למלה חםידות הוציא הםפר הזה ממדפױ והביט בו וחיתה נפשו• פניני החסידות מצוײם בכל מאמר׳ והכל מתבטא בו כמו רוח הקודש ברוח חן וקסם מױחד. הםפר נדפם למעלה משלושים מהדורות שונוח. רבי אלימלך נפטר בכ״א באדר תקמ״ז ונקבר בליזנסק. כשנה אחת אחרי מותו׳ בשנת תקמ״ח נדפם ספרו בלבוב על ידי הגדול רבי אליעזר, שבמשך שנים אחדות יצא בכמה מהדורות׳ והטיל רעש בעולם המתנגדים. ולפלא יחשב׳ שהחסידות שידעה לרומם מאד את רבי אלימלך מליזנםק׳ עברה כמעט בשתיקה על ביתו ועל שלשת בנױ, שאף הם הױ צדיקים וחסידים ומעורים בעולם הספרות החסידית. ועד שאנו מגיעים לתיאור אישױתו של רבי ליפא׳ הצדיק מחמילניק׳ נתאר מקצת שבחם של שלשת אחיו הצדיקים.

הגדול שבהם, רבי אלעזר׳ היה משתף פעולה בצדיקותו של אבױ׳ בהשיבו בשמו ועל פי דברױ כיהן בבחינת ״מזכיר״ אישי המסדר את הענעים השוטפים, כותב לחםידים בשם אבױ וממלא מקומו לעת זקנתו עוד בחײו. הוא היה כותב עלי ספר את דברי אבױ שהיה דורש מדי שבת בשבתו לפני שומעױ בתורת החםידות מענינא דיומא והיה כותב הכל מפױ ומוסר את כתב־היד לאבױ לראות עד כמה הוא כױן אל האמת בהעתקו (דברים ערבים). הוא ת&ס מקום בליז׳נסק כרב המקום והצטין בזה שהדפיס את ספר אביו בצירוף אגרות על מהות החסידות. הוא הנציח את זכר עצמו במכתבױ שגשארו ממנו שנדפסו במקומות שונים ובפעולותױ הספרותיות. האגרת הארוכה הראשוגה שכתב בפקודת אבױ ובשמו נדפסה בםוף הםפר ״נועמ אלימלך״, ובזמן מאוחר נתפרסמו עוד שני מכתבים הימנו, מהם אחד לרבי מנדל הצדיק מרימנוב המספר מעשה נורא על גירוש דיבוק מאשה״). בספרות החםידות מובאים בשמו כמה דברי־תורה.

הוא הדפים את ספר ״ליקוטי שושנה״ של אבױ יחד עם אותױת דר״ע׳ ובהקדמה לספר ״נועם אלימלך״ מעיר ר׳ אלעזר על אבױ שמסר נפשו על ישראל, חוץ ממה שמסר נפשו על קדושת השם׳ ובעל ה״תפארת שלמה״ מראדומסק הקפיד מאד על המו״לים שהשמיטו את הקדמתו מן הספר, אמרו, שדקדמה זו חביבה לו מאד כמעט כספר עצמו. הוא נשא בזװג ראשון את בת ר׳ ישראל צבי־הירש׳ אב״ד בגרודזיסק׳ ובזװג שני נשא אשה מעיר שיניאבה. נפטר בליזנסק בכ״ח בחמוז תקס״ו׳ בשנה אחת עם אחױ רבי ליםא מליזנסק. גם רבי אלעזר משך אלױ חםידים׳ ורבים מישראל באו אלױ לשמוע לקח מפױ׳ מקרוב ומרחוק (סדר הדורות). הצעיר שבהם היה רבי יעקב שהוכתר ״אב גדול בתורה קדישא״ (שם) או ״צדיק וגדול בתורה״ וישב על כסא הרבנות במוגלגיצה שבפולין, וכמה ,מדסכמותיו באו בספרי מחברים. עלױ פסחו כמעט לגמרי בספרות החסידות׳ ואין אנו ױדעים עלױ׳ על התנהגותו ברבנות ובצדיקות,׳1. מלבד זה הױ לרבי אלימלך שתי בנוח : א) מירל׳ בכינויה נדריש, שהיתה צדיקת גדולד״ אשת הצדיק רבי אליהו מ־ שדה־לבן בן ר׳ יעק׳לה מלאנצוט׳ ב) השניה היתה אשת הרב ר׳ ישראל, הותן הרב יצחק ליב אב״ד פריסטיק. ועל רבי אליעזר־ליפא אײחד את הדיבור בפרק הבא• ה. רבי אליעזר־ליפא הצדיק מחמילניק

החסידות נהפכה בשעתו של רבי אליעזר־ליפא מחמילניק לחנועה עממית׳ שהקיפה את כל בית ישראל׳ מן הלמדנים הגד.לים עד האנשים הױתר פשוטים. והרבנים המתנגדים. גאוני הארץ׳ הורידו את ראשיהם לפני הוד הצדיקים, קדו־ שתם וחכמתם׳ והפםיקו להכריז ״חרמות שמתות ונדוײם״, חדלו לצאת ב״חצים שנוגים׳ בקול תרועת שופר והדלקת