109 מ. ש. גשורי — קורות תנועת החםידות בחמילניק 110 הדפסת הספר שהיה מונח אצל ױצאי חלצױ של המחבר זמן כה רב. האם יד העניװת פעלה כאן, שהמחבר לא צוה לױרשױ להוציאו לאורז וטוב במאוחר מלא כלום• בםפר רוכז חומר מחשבתי המשקף את העולם החסידי הנאבק על נפש החםיד תוך כדי האבקותו על יהדותו. אין כװנתי למצות כאן את התוכן של הספר המכיל קמ״ח עמודים, ועיקרו על םפרי התנ״ך תוך שילוב מאמרי חכמי התלמוד. במםכתות! ברכות, שבת, עירובין, פםחים, יומא, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה, כתובות, נדרים, םוטד״ קדושין׳ שלוש הבבות, סנהדרין, עבודה זרה׳ אבות, מנחות׳ בכורות׳ תמיד׳ עוקצין׳ ילקוט שמעוני׳ מדרש תנחומא׳ הזוהר ואחרים, מה שמוכיח על ידיעותױ הרבות במקורותינו הרבים. בםפרו התעכב על נושאים מזמירות ליל שבת׳ כמו : ״עזור לשובתים בשביעי״, ״אזמר בשבחין״, ״לאל אשר שבת מכל המעשים״, ״תכנת שבת רצית קרבנותיך״, והםבירם בדרך החסידות, כנראה מתוך חיבה לױם המנוחה וחגי ישראל המשםיעים שפע עונג ורוח לשומריהם. תשומת לבו ניתנה לכל הערכים בחםידות. ספרו כתוב בשפה צחה מלאת רגש כנגינה עצמה. אך הנגיגה עצמה ממנו והלאה על אף מאמצױ להתקרב אליה עד כמה שאפשר. מםתבר שמטבעו לא הרגיש נטיה מױחדת לנגון ושיר. ואילו אבױ רבי אלימלך אמר : כתוב ״כי טוב זמרה אלקינו״, ופירושו: טוב הוא, כשאדם פועל שאלקים יזמר בקרבױ2).

בכל ספר לא השמיע אף פעם את המונחים העממיים בױתר בשטח המוםיקה. ואם כבר הזכיר את ״אזמר בשבחין״ — הוא העיר, ש״לזמר עריצים הם הדינין״. ואפילו השמחה הבאה כפועל־ױצא מהזמרה כמעט שאינה באה אצלו בכתובים. ואולי תכונה זו באה לו תוך קפדנותו היתירה. בהגיעו ל״שירת הים״, בפרשת בשלח, הוא מםביר את שני הפםוקים ״וױשע ה׳ בים ההוא״ ואת ״ימינך ה׳ נאדר בכח״ בלי לעמוד על שירת הים של משה וישראל, או של שירת מרים. המהדורה הראשונה של הספר נדפםה בװרשה בשנת תרנ״א, כשמונים וחמש שנה אחרי פטירת המחבר, בידי נכדו, שבהקדמתו לספר מתאר את גודל צדקת םבו בפםוק ״מעשה אבות ירשז בגים״, כי גם בםפר זה נראו שביבי אש מתמלטים בהתלהבות להלהיב לבות בני ישראל לאביהם שבשמים. ותוך כך מביא קצת חומר על אישױתו של םבו המחבר, שהצדיק מלובלין אמר עלױ׳ ש״הוא צריך למנין שלו לתפילה תשעה מלאכים מגודל התלהבותו״. וכן מספר על ימױ האח־ רונים, בהרגישו כי הגיעה עת הסתלקותו, עשה בשושן־פורים סעודה לחסידיו בחמילניק והכין לו כל המלבושים יחד עם ה״קיטל״ שױזקק לו בעת פטירתו, וברכם איש איש כברכתו ונםע לליזנסק, ואחרי כמה ימים גפטר שם בכ״ו באדר תקס״ו, ומקום מנוחתו אצל אבױ הצדיק. בססר באו הםכמות צדיקים גודעים, ומהם קוראים אנו,

כי רבי אברהם המגיד מטריסק, אחרי שעבר על כתב־היד של הספר, ציוה לױרשים להשתדל ולמהר להדפיסו, ורבי יחזקאל־שרגא הלברשטאם הצדיק משיניאבה כותב, כי עײן בדברי המחבר הצדיק, ומעיד עליהם כי הם דברים קדושים ברמזי פסוקי התורה, והוא מצטרף למסכימים להוציא לאור דברי צדיק שיצאו מן הלב ונכנסים ללב לומדיהם לירא את ה׳ ולעבדו בכל לב. הרב צבי־הירש שפירא אב״ד מונקאטש, אף הוא מתפלא על הזמן הממושך שהםפר היה מונח בכתב־ יד׳ ומביע דעתו כי ראוי להחזיק טובה למביא לדפוס ואז נזכה להבין מדברױ הקדושים. אחרי המהדורה הראשונה, שבשנת תרנ״ג נדפםה בשתי הוצאות שונות, זכה הםפר להדפס בשתי מהדורות נוספות, השניה — בקלײנורדײן בשנת ת״ש בעצם תקופת מלחמת השואה, והאחרוגה נעשתה בירושלים. עובדה זו מעידה כי חםידים רבים התחנכו במחיצתו, תוך אוירה של רצינות ושאיפה להסתגל לדרישותױ בעולם החסידות. מתוך הםפר מבצבצת תוך קריאה מוסיקה בלתי מודרנית, הבנויה על הרמוגיה ללא דיסוננס פרוע, הרמונױת אשר לצליליהן יאלמו רחשי פרט וגוף ומקומם ײרשו שירת החםידות ומאוײד״ ועם הקריאה מתעוררת ההרגשה, כי עדײן לא פםו אמונים מבני אדם, ושנר היצירה לא כבה.

רבי ליפא השאיר אחרױ בן צדיק, הוא רבי אריה־ליב ויםבלום מחמילניק, חותנו של הצדיק רבי שמואל אבא שפירא בן בנו של רבי פנחם מקיריץ, וסבם של הצדיקים רבי ברוך מויזניץ רבי גדליה אהרן מליניץ׳ רבי יעקב יצחק ממקרוב ורבי פנחם־ױסף שפירא מטלוםט. רבי ליפא נפטר בכ״ו אדר תקס״ו, כי״ט שנים אחר פטירת אבױ, ואף אחױ רבי אלעזר מליזנםק גפטר באותה שנד״ בכ״ח תמוז תקס״ו. ג צדיק לעתיד במחיצתו של רבי ליפא מחמילניק רבי ישכר־בר ברון מראדושיץ היה בשעתו הבולט בין בעלי המופת שבצדיקי פולין והגדול שביגיהם, ועל שום מופתיו זכה לתוארים בלתי מצוײם כ״םבא קדישא״ וכ״בעל־שם־טוב״ ברם עד לפירסומו הוטל עלױ לשבת בחמילניק ולעמוד בנםױנות קשים ומרים, ולחכות בסבלנוח ױצאת מהכלל עד שיגיע תורו להתגלות. ועד אז הוא עסק בעבודות קשות. ובהן — שמשות אצל רבי ליפא.

רבי ישכר־בר נולד בשנת תקב״ה לאבױ רבי יצחק בן רבי ישכר־בר, שהיה איש פשוט ״איש ת ם וישר ירא ה׳ ״. הוא נשא לאשה את בילה בת ר׳ משה מחנטשין, עײרה לא גדולה ליד עיר המחוז קילץ. אחרי נשואױ עבר לגור בחנטשין, שם התפרנם כ״מלמד״ לילדי ישראל, בסרבו ליטול על עצמו עולה של רבגות. ומחנטשין עבר לגור בחמילניק הסמוכה לחנטשין, עירו של רבי ליפא, ובה היה יושק על התורה ועל העבודה, והיא, הרבנית בילה, עםקה במםחר ומלחמה הדל פרםה לבעלה ולילדיד״ עתים הצליח גם רבי ישכר־בר להשיג ״מלמדות״ שטרחתה מרובה ושכרה מועט. רע ומר היה מצבו הכלכלי של רבי ישכר־בר בחמילניק. אשתו הרכה והענוגה היתה נאלצת לכבס בגדי זרים ולעשות כל מיני עבודות שפלות שאין דרכן של בנות ישראל הענוגות לעשותן. על תקופה זו, תקופת הרעב והמצוק׳ מסוםר גם בין