פעם — מםפרים חםידים — עמד רי״ב בנסױן קשה אחר. בהלכו מהנהר הקפוא׳ שם טבל טבילת טהרה׳ פגש בנער נכרי קטן. נגש הנער אל רי״ב והציע לו למכירה קנקן קטן. הציץ רי״ב בקנקן ומצאהו מלא דינרי זהב. שאל למחיר הכלי׳ ולהפתעתו שמע מחיר פעוט: עשרה גדולים — סכום מצער מאד. רצה רי״ב לקפוץ על מציאה זו ולזכות בה׳ אלא שאף עשרה גדולים אלה לא הױ בידו. עמד על המקח והוריד את הסכום לחמשה ״גדולים״. תוך כדי מקח וממכר הרהר רי״ב : אם אקנה קנקן זה — הרי אתעשר׳ ואם אתעשר אהיה שקוע כל הױם במםחר ובכסף. לא אלמד ולא אתפלל. אי הכי לא בעינא. אך חבל על אוצר כזה שילך לאיבוד. מוטב שיזכה בו ישראל משזכה בו נכרי. משך את הנער לתוכה של עיר׳ ושם הפנה אותו לאחד מתושבי העיר׳ עני מרוד. כמובן שבבית זה נפלו על המציאה וזכו בה. מאז נתעשר הקונה — הוא ובני ביתו אחרױ. נגעו הדברים ללבו של רי״ב והוא החליט לעשות מעשה ש״מזבח מוריד עלױ דמעות״ — לתת גט פטורין לרבנית בילה׳ כדי שתוכל להנשא לאיש שױכל לפרנסה כראוי. קרא רי״ב לרעיתו והסביר לה כי ברצונו לפטרה בגט׳ ואף הסביר לה את המניעים למחשבה זו. הרבנית נפגעה מדברי בעלה׳ ובגאוה השיבד׳: חלילה וחס. לא ייעשה כזאת בישראל. מוכנה אני לםבול כל סבל עד אשר ױטב לגו ויתגלה אורך. שמח רי״ב על תשובת הרבנית והמשיך בדרכו לשבת על התורה והעבודה ולםבול רעב ומצוק.

ועוד בימי צדיקותו בראדושיץ היה מספר מפעם לפעם במםיבת משפחתו ותלמידױ על מצבו הירוד בעת מגורױ בחמילניק׳ שחי שם בעוני עד שהגיע ממש לככר לחם׳ בלי לגלות לשום איש על מצבו הדחוק מחמת גודל אמונתו ובטחונו במרום שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. ופעם׳ בערב שבת לאחר הדלקת הנרות׳ שאז דרכן של נשים לערוך בקורים בבתי חברתן׳ בשעה שהוא עצמו היה בבית־המדרש׳ נכנסה אחת משכנותױ לביח הרבנית ומצאה שם שתי נרות קטנות דולקות׳ שמתוך קטנותן לא האירו יפה בבית׳ ועל השולחן מצאה מונחות שתי גלוסקאות שחורות׳ ועל הכירה עמדה קדירה עם כמה תפוחי אדמה. השכנה עשתה עצמה כאינה רואה כדי שלא לביישה׳ ושוחחה עם הרבנית בדברים שונים. תוך כך בא רי״ב מבית המדרש׳ וכשפתח את הדלת ואמר ״שבתא טבא״ מיד נתמלא הבית כולו אור׳ ופנױ בערו אז כאבוקת אש׳ עד שלא יכלו להביט בו. השכנה נבהלה מאד ממראה זה ומיד יצאה החוצה. הרבנית רצה אחריה ובקשה בפקודת בעלה שלא לספר לשום איש ממה שראתה. האשה הבינה כי לא איש פשוט הוא׳ רק איש אלקים׳ ואז קבלה עליה להשגיח עליהם בעינא פקיחא׳ וכל פעם שלחה בצנעא מעט טרף לבית. לכל שבת הביאה עוף לביתו׳ וכן לחגים. ברם האשה לא הבינה שכשם שלא היה לו על העוף כך לא הױ לו שני הגרושים לשחיטת העוף׳ ובלי דמי השחיטה לא נשחט העוף לחג׳ כי לא יצאתי מחוץ לגדרי ולא הגדתי לאיש.

פעם בקרוהו בחמילניק אורחיים בדמותם של ״היהודי הקדוש״, רבי דוד מלילוב ורבי מאיר מאפטא. לא היה לרי״ב במה לכבדם ובמה להעלות אור. נטל את החיטה השחורה לפםח שקבל מן ה״חוזה״ ועשה פתיתים. משמן הזית עשה אור׳ בנתנו פתילה לשמן. כשבא אל ה״חוזה״ אמר לו רבו־ ה״שמורה״ שלך האירה לי ױתר מכל ה״שמורות״ שחילקתי. בזמן שהיה ״מלמד״ בחמילניק אירע פעם׳ שהלך לאופה אחד שישב םמוך לבית־המדרש להדליק אצלו את מקטרתו. היה אז ױם חמישי בשבוע׳ הוא ױם השוק בעיר׳ והאופה לש אז עיסה. בהלכו ממנו אמר לאופד.: לוש בברכה. מאז היתה הברכה שרױה בעיםה׳ והאופה לש ולש זמן ארוך׳ למעלה משמונה חדשים׳ והעיסה לא פחתה. האופה הפיק ממנה הרבה ככרות לחם׳ ועיסה לא כלתה׳ וכמעט נתעשר מהברכה הזו׳ עד שגפשו קצה בעבודתו׳ וכשגגה יצאה מפױ באמרו : אי אפשר להפטר מזה. מאז פג כחה של ברכה וכלתה העיסה. לימים׳ כשרי״ב נכנם שוב אל האופה להדליק מקטרתו׳ ביקשו הלה לברכו שוב. אך רי״ב השיב לו בדרך צחות כפתגם הפולני: ״ניע זאװשע יארמארק״ (לא בכל עידנא מתרחש ניסא).

אחרי שנסתלק דודו של רי״ב׳ רבי זונדל המורה־צדק בראדושיץ׳ נבחר רי״ב כממלא־מקומו בראדושיץ. הוא היה הראשון שגבחר כרב העיר ולא כמו״צ בלבד׳ ואחרי שעבר לשבת בראדושיץ הוטב מצבו. גם אז — עד פרםומו — עלױ היה לסבול םבל רב׳ לעבור ימים רבים בצומות ובסבל. להסתפק בפת לחם חרבה ובקב חרובים ובפחות מזה׳ לראות בסבלם וברעבונם של בני ביתו׳ ובכל זאת לא להפםיק לרגע מהתעלותו׳ לא לחדול מהתאבק בעפר רגליהם של צדיקים ולקנות שלימות. בעודו ױשב בחמילניק ניכרו ברי״ב שלש סגולות: בעל תפילה לוהט וגועש׳ בדחן נועז לגבי הצורה והאמצעים׳ זמר מיטיב נגן בחן ובנועם׳ שהתאחדו בהרמוניה באישױתו. אך יחד עם זה פעל להחלפת שיטת רבי אלימלך מליזנסק בחסידות פולין בשיטת רבי יעקב־יצחק החוזה מלובלין. האם בגלל קפדנותו של רבי ליפא בנו של הליזנסקאי עלױ בתקופת ענױ עשה זאתז הרי בתקופת צדיקותו השלים רי״ב אתו׳ והרוח הרעה שעברה ביגיהם כאילו חלפה מהעולם. ואולי משום ״רוח הוא באנוש״...