משמת ר' שמעון-לייב ובנו ר' יעקב הלך בדרכיו הנהיג הלה ,מתן בסתר": היה מקבץ כספים ומחלקם לנצרכים. ואירע שפעם דפקו על חלונו סמוך לחצות. יצא ר' יעקב וסידר מה שסידר. כשחזר לביתו שאלתו מלכה אשתו: מי ומה! -- והשיב ר' יעקב: אילו רצה האיש שגם את תדעי מיהו, ודאי לא היה בא בחצות ; ולא יספה לשאול. כמה מבעלי-הבתים תמכו ב;יורדים" בסכומים גדולים למדי, בצורת הלואות שמעולם לא הוחזרו להם. עד למלחמת-העולם הראשונה שקטה העיירה על שמריה, כרוב עיירות ישראל. בימי המלחמה עברו פליטים רבים דרך העיר ונתמכו בעין יפה ע"י יהודיה. אחד מהם, הרב רבינסקי, אף שימש בה ברבנות. אחרי המלחמה, בימי האוקראינים, היו גם גרמנים בעיירה והם הפילו את אחד מקרבנותיה הראשונים: זאב זגר (וועלוועל דער שמיד). |בהשכמת הבוקר. כשהלך להתפלל, צעקו אליו חיילי המשמר: עמוד! הוא לא הבין את שפתם והם דקרוהו עד שמת. בימי הבולשביקים נרצח בצלאל יודוביץ (1919 ?). בסוף אותה שנה נרצח ליבל קרפיבקה ע"י הפולנים. מספר קרבנותיה של ד.-הורודוק בימי בלחוביץ היה קטן בהשוואה לעיירות אחרות, אך היו קרבנות.
בשמיני"עצרת נכנסו הבלחובצים לד.-הורודוק. ברוך דוברוביצקי (ברוך פעשע קרייניס) הלך בעצת אשתו להתחבא מבית-הכנסת, ומצא שם עוד 4--5 יהודים וביניהם ר' דויד'ל, שעמד בתפילה. כשהאיר הבוקר תמה ר' דויד'ל שאין באים להתפלל. סח לו ברוך את המתרחש בעיר והוסיף כי אין לקוות למנין. תוך כדי כך נכנסו שלושה חיילים לבית-הכנסת ודרשו כסף. לברוך בלבד היו 300 רו"כ בכיסו. החיילים לקחו את הכסף ולא נגעו בהם. כששאלו ר' דויד כיצד העז להחזיק כסף בחג השיב ברוך: ,הכינותי כופר נפש". משהלך ר' דויד'ל לביתו, עטוף בטלית. תפסוהו הבלחובצים ברחוב ופקדו עליו לרקוד לפניהם אם רוצה הוא בטליתו. נענה להם ר' דויד'ל --- וכיון לכבוד שמחת-תורה. בימי הבלחובצים נרצחו שמריהו שרמוק, חנה -- אשת יוסף ברודר, והצעירה רושקה בת דוב מורבצ'יק. הרוגים רבים יותר היו בכפרים, שם אירעו גם מקרי-אונס. בחובורסק תלו את יוסף במגבת על משקוף הדלת. דברים דומים קרו גם במלישוב ורוב כפרים בסביבה. יהודים רבים (ליפא פינקלשטיין, שמואל מצולסקי ועוד) ניצלו מתליה הודות לאשר ברמן, שהכיר את אחד מקציניו של בלחוביץ. על מה שהיה ואיננו
אחרי יובל שנים קשה מאוד להפליג לעבר הרחוק, לילדות הרחוקה, ולדלות משם זכרונות ורשמים. דברים רבים נשכחו, דמויות רבות נטשטשו ונמחו מן הזכרון. ואשר היה טוב ויפה אז, ולהפך, -- נראה עתה באור אחר לגמרי. אנסה, איפוא, לספר משהו על הווי החיים בימים ההם ואתחיל מהקרוב ביותר -- מהרחוב שלנו. במראהו החיצוני לא נבדל רחיבנו משאר רחובות שבעיירה. היתה בו רק קדושה מיוחדת, על שום שהיו כל בתי-הכנסת מרוכזים כאן, ומכאן גם שמו בפי העם, ,דער שולהולף" (שכונת בתי-הכנסת). תמיד המה רחובנו מיהודים הבאים להתפלל, ביחוד בשבתות ובחגים, ויותר מכן -- בימים הנוראים, ,בין כסה לעשור", ימים אשר בהם, כדברי הסבתא, ,די פיש ציטערן אין וואסער" (גם דגים במים, חיל ורעדה יאחזום, מאימת יום הדין...). והיה עוד דבר-מה שהוסיף טעם וחן לרחובנו, הלא הם בחורי הישיבה, אשר שירתם הנוגה הידהדה מבוקר עד ערב בשננם את שיעורם : ,הוי, תנו רבנן -- האָבן די רבנן געלערנט... ,הכונס צאן לדיר"... וכו' וכו'. לכל מעמד וחוג היה בית-כנסת משלו. רואה אני לנגד עיני את בית-הכנסת הגדול. כאז 4