התפללו ,עמך": בעלי-מלאכה, בנאים, חייטים, נפחים -- יהודים פשוטים. יהודים ישרים. ;אידן פון א גאנץ יאֶר" (יהודים מכל ימות השנה). כפי שנקראו בפי העם. ומול ביתנו עמד ,בית-המדרש". ,יודוביצ'עס בית-מדרש", על שם אחד הגבירים בעיירתנו, ששמו יודוביץ. רוב מתפלליו היו יהודים, שירדו קצת מנכסיהם, אבל עדיין שמרו על מראם החיצוני, ועל בגדיהם שלא יהיה בהם רבב, שרידים אחרונים מגדולתם בעבר. בפינה אחרת עמד ,א נגידישער בית-מדרש". וכשמו כן הוא: רוב מתפלליו היו הנגידים שבעיירה. הוא גם הצטיין במראהו ובנקיונו. נוסף על אלה היה בית-הכנסת של החסידים (דאס חסידישעדשטיבל). שם התפללו חסידי סטולין. כן היו ברחוב עוד כמה וכמה בתי-תפילה.

אף רוב ,כלי הקודש" איוו להם מושב בְּרחובנו: שלושה שוחטים (אחד מהם אבי ז'"ל) ושלושה רבנים; למעשה לא רבנים, כי אם ,רביים", צאצאי שושלת אדמורים מדורי דורות, לכל אחד מהם, קהל חסידים משלו. הם וחסידיהם מפרנסיהם -- הרעב היה מנת חלקם. לאחר שגדלתי ועמדתי על טיבם של בתי הרביים, הערכתי ביותר את ר' וולוולה ז"ל, יהודי כשר ותמים היה, לא התערב ב,פוליטיקה? ואהוב על הבריות. גם קהל חסידיו היה גדול משל אחרים. אשתו, ליבעדרייזעלע, אשה בעלת-מרץ היתה. סבתא סיפרה, כי בצעירותה. היתה ליבע-רייזעלע יפהפיה, וכשהביאוה, אחר נישואיה, ממרחקים לעיירתנו, צבאו אנשים על פתח ביתה לראות את יפיה. גם אני, בילדותי, עוד ראיתי בפניה את שרידי יופיה. נראה. שחיי העוני והסבל, נתנו אותותיהם בה. שלושה בנים היו להם ובת יחידה, צפורה'לה רעותי, וכולם יפי-תואר ויפי-רוח. ניתנה האמת להיאמר: בנות רבות בעיירה, מבנות ,כלי-הקודש", נתנו בהם עין, ולא אחת שמעתי אמהות וסבתות מתלחשות : השידוך נאה וכשר, אלא שאין ,שני מתים יוצאים יחד במחול".. אכן, העניות שררה בבתליהם של ,כלי-קודש?, אלה.

שלולית מים דלוחים (,קאלוזשע" בלע"ז) מצויה היתה ברחובנו, בין בית הכנסת הגדול ובית"המדרש. השלולית הזאת, מימיה לא נתיבשה, גם בימי תמוז הלוהטים, ולא קפאו בימי שבט הקרים. תמיד עמדה בזוהמתה, תמיד מין קליפה ירוקה כיסתה אותה. בערבי-קיץ נאים, קירקרו שם צפרדעים. וחזירי הגויים שבעיירה. התפלשו להנאתם והתחממו לאור השמש. לא אחת, בהחבא מעין אמא, היינו אף אנו, הילדים, נכנסים לשלולית, מטיילים שם יחפים, ומתיזים מים ובוץ על עוברים ושבים. כשהיו האמהות תופסות אותנו ב,קלקלתנו? -- רע ומר היה חלקנו, -- עם זאת, חזרנו תמיד לסורנו.. הרופא שברח

בעיירה סיפרו, כי רופא צעיר, בא יום אחד -- להשתקע. כשראה את השלולית המהוללה, עם מימיה המרופשים -- נתחלחל. עמד וכנס את: יהודי העיירה ואמר להם : ,יידן, קלייבט אויף די פעקלאך, און אנטלויפט פון דאנען" (יהודים, ארזו את חפציכם ועקרו מכאן). בצבעים שחורים תיאר להם -- כפי שעתה למד בתורת הרפואה -- את הסכנה הנשקפת לחייהם, ומה עלולה שלולית זו להביא עליהם; מגפה-שחורה. חולירע וכיוצא בהן מחלות. איני יודעת אם אמנם שמע מישהו בקולו ועזב את העיירה. האחד שעשה כך, היה הרופא. בכבודו ובעצמו. למחרת האסיפה, ארז את המטלטלין ונעלם. שנים רבות סיפרו היהודים את המעשה על הרופא המוזר הלזה ועל נבואותיו השחורות ומדי ספרם התגלגלו מצחוק, והשלולית עם מימיה המזוהמים נשארה במקומה כמימים ימימה. הצפרדעים הוסיפו לשיר את שירת הקוה-קוה שלהם. ושירתם התערבה עם שירתם הנוגה של בחורי הישיבה. מעשה קונדס בקרב היהודים רווחה אגדה, כי בכל מוצאי"שבת, בדיוק, בחצות לילה, קמים המתים מקבריהם, 'באים להתפלל בבית-הכנסת הגדול. העובר בשעה זו ליד בית-הכנסת, וחמתים .קוראים אותו 55