לעלות לתורה -- אות הוא שהגיעה שעתו. נזהרו יהודים מלעבור בשעה זו על יד בית-הכנסת הגדול. והנה נודע לנוער, כי שכננו, סנה הקצב, עומד לחזור במוצאי-שבת בשעה מאוחרת. מביתו של ר' וולוולה ז"ל. מה עשו חברה-לצים? התחבאו בעזרת-הנשים של בית-הכנסת הגדול, ובהתקרב סנה הקצב לביתו, שעמד בדיוק מול בית-כנסת זה -- התחילו הללו להתפלל ברוב דבקות., ובקול עמום, כקול מתים מקבריהם, קראו: יעמוד ר' סנה בר' פלוני לתורה ! היהודי נרעש ונפחד, פתח בקושי את דלת ביתו ובקול בוכים סיפר לאשתו שרה-לאה את האסון שקרהו. מבוהל ומדוכא התהלך, ולא ידע נפשו ימים אחדים. הפסיק לעבוד וציפה לגזר-הדין. ומי יודע מה היה בסופו, לולא נודע הדבר לסבתא שלי, דבושה-נחה והיא גילתה לו את האמת. כמובן, שלא סיפרה לו כי ,בני טובים" היו מעורבים בדבר, וכי גם אחד מבני משפחתה, ידו היתה בזה...
Original scan
Book text
Passage 1normalized OCR · source chars 0-731
passage_b003fab89fcfde2925e5eaa6
Passage 2normalized OCR · source chars 733-1366
המהפכנ"ם עברו שנים. הילדים גדלו והיו לנערים, והנערים לאנשים מבוגרים. אט-אט התחילו לעזוב את העיירה, מי לתורה, ומי לפרנסה. כשחזרו הביאו עמהם את שירת החופש, ושירי המהפכה התחילו להדהד באויר : ברידער און שוועסטער, נעמט זיך פאר די הענד, לאָמיר גיין אין די טורמעס, און צורייסן די ווענט. וכו'. או שיר-לעג מעין זה : ניקולי איז אונזער קיסר א הונט איז ער א גרויסער ! היידא צאר, היידא צאר, נאש ראסייסקי גאסודאר ! ולא רק שירים חדשים הביאו החוזרים. בחשאי, לבל תראה המשטרה. החלו לכנס אסיפות ליד בית-הקברות שמחוץ לעיר. שם דיברו על תמורות גדולות העומדות להתחולל ועל מרד בית הקברות החדש -- בדויד-הורודוק דער נייער בית-הקברות אין דאוויד"האַראַדאָק 66
passage_2738ceecc82d0fc1945c9c79