Passage 1normalized OCR · source chars 0-595 תורה משלו עמד שם בארון הקודש, ושומעים ונהנים
מאמרי פיו המחוכמים בפירושיו לפרשת השבוע או
מעניני דיומא. קהל המתאספים היה שותה בצמא את
דברלן:
חייו הפרטיים צנועים מאד הין, היה מסתפק
במועט, היתר, תרם, נדב לכל נצרך. או הקדיש תמיכה
ע"י מתן בסתר.
כל עתותיו הפנויות עשה קודש לעבודת השם
ולמוד תורתו הקדושה.
את פרנסתו מצא מעשיית יין, תוצרת בית, היה לו
ספוק רב וגם עונג גדול בדעתו שהוא מייצר יין כשר
לפסח, שיהודים יוכלו לברך ברכת הגפן לארבע כוסות,
יין צמוקים טהור. וגם לקידוש ולהבדלה.
ורבים מבני העיירה היו נוהרים לביתו לקנות את
יינו המצויין בטעמו ובטיבו.
יהא זכרו ברוך.
ישעיהו מגידוביץ.
שרה איטה זגר
passage_be0b2b26093be352e45b5526
Passage 2normalized OCR · source chars 597-1665 אחד הדמויות האצילות בעיירה, שצניעות ועניות היו גאותה כל הימים. ,די בלינדע" קראו
לה. מהלכת היתה בקיץ ובחורף כשמשקפים כחולים כהים על עיניה ואפה, ומבעד להם ראתה
בבהירות רבה כל נצרך וכל זקוק לעזרה וסעד. תמיד היתה משרכת דרכה ושקה על שכמה. סובבת
על הפתחים לוקחת פה ומחלקת שם. בעלת צדקה היתה. וכשדלו כוחותיה והצרכים רבו גם רבו,
ולא יכלה להפוך את ,הדף היומי* של סיבובה, -- היתה מצירה מאוד על כך. ומשנה צער נצטערה
על שום שידעה, כי אין ממלא מקום לה ואין שליח שיעשה את שליחותה. ובידעה בחורף, כי
תנורו של פלוני אינו מוסק, וילדיו הקטנים קופאים מקור -- היתה קמה בשארית כוחה, מלקטת
עגלת-עצים ומביאתם לתעודתם בלווית ברכות-עידוד לוהטות.
בודדת היתת שרה איטה, אלמנה מאישה, אך לא ידעה בדידות, והיתה מעירבת תמיד עם
הבריות וששה בכל יצורי-גוה לקראת כל מצוה שבאה לידיה. בכל רמ"ח אבריה עשתה זאת, עד
כי היתה ממלמלת תמיד, עורכת תכניותיה במעט בקול, נענית באהבה ורוך לכל משוע ומרדנפש.
ובהגיע שבת ומועד, היתה התוגה עוזבת אותה; לבושה בגדי חג היתה אצה לבית-הכנסת
לעשות את חשבון הכלל עם ,ההוא שאמר והיה העולם?, מעבירה לפניו את כל נזקקיה ונעזריה,
מבקשת עליהם שלא יצטרכו עוד, חלילה, ושלא יחסר להם דבר.
passage_b9671629f739176234cb1bd3
Passage 3normalized OCR · source chars 1667-2064 שמחה בעיר, או דליקה והלויה, חלילה, -- שרה איטה בין הראשונים. כי אהבה בכל לבה כל
אדם מישראל, כקטן כגדול, כעשיר כרש, כחדל-אישים, כרב-המעש. הכול הכול, אומרת היא,
זקוקים לרחמים. מפרידה בין הניצים ושניהם כאחד צדיקים בעיניה.
כשהחלה העליה לארץ, היתה באה להיפרד מן העולים והיו פניה להבים וכולה רוך וחמימות.
ומקנאה היתה בעולים, ודאי, קנאתה היחידה בחייה.
נפש יקרה, שכל חייה קודש היו לכלל. חיים קלוזני
|88
passage_3aa1859aa243f19990c776c8