והנה לא ארכו הימים וזעזוע איום פקד יהדות שלוה זאת. שנות תיח -- תט"ז (1648--1656) עקרו את העץ היהודי מאדמת מטעו בפולין, ליטא ואוקראינה. בדם ואש נחרבו כשבע מאות קהלות וישובים של היהודים (מהם רק חלק בחורבן חלקי) דורות רבים לא יכלה יהדות זאת לשוב לאיתנה אחרי הזעזוע הזה של גזרות ת'ח. ועתה הזעזוע האחרון הקשה והנורא ביותר והסופי על אותה אדמת פולין. בה מצאנו מקלט-לילה במשך למעלה מ10007 שנה, אם כי ישיבתנו בה היתה ברוב התקופות כדברי המשורר: ישיבה ,ביז עקרבים, ביז מצרי שאול ומצוקות שחת". ומפרק לפרק הקזת דם אם רבה, אם מעטה, אולם קדושי נמירוב, כקדושי מגנצא לא שאלו: למה? חלליהם לא היו, בהכרתם, חללי חנם. הם ידעו על מה ועל מי הם מוסרים את נפשם. והיה טעם למותם, כמו שהיה גם טעם לחייהם. לא כן דורנו אנו, בזעזוע של ימִינו על אדמת פולין, זעזוע שגם עמנו המלומד בנסיונות לא ראה כזאת לא בצורתו ולא בהיקפו. לעינינו ובימינו התמוטט המרכז הזה ונפל ללא קום וללא שוב! האם מקרה או צחוק הגורל היה, שארץ זו, שבתחילתה נקראה פה-לין -- בסופה היתה בית-מועד למליוני קדושינו ?1 שש מאות רבוא ? מארצות אירופה נהרו אליה פעם פליטי גולה, למצא על אדמתה מחסה ומקלט -- מארצות אירופה הוסעו אל אדמתה לעינינו רכבות מות ותושביה רובם ככולם ידם עם הצר, ,ארור אתה, גוי אכזרי, ארור יהיה שמך לעולמי עד". (ש. טשרניחובסקי) ה

ההיסטוריוז בעתיד שיבוא לסקר תולדותינו במאה הזאת יאשים את הדור בלקוי ראיה, שלא חש בבאות ולא חזה מראש הסכנות הצפויות. והלא הזהר הזהירו בדברים בוטים וברורים בנימין זאב בן יעקב מבודפשט ולפניו יהודה ליב הרופא מאודיסה, ולפניהם ואחריהם רבים וגדולים אחרים. כצופים על משמרתם עמדו ותקעו בשופרות וקראו לעם : קומו, המלטו כל עוד לא אחרתם השעה, כי האדמה בוערת תחת רגלכם והר הגעש עלול להתפרץ כל רגע, כל שעה. ,איז תקוה פה, אחי, כבר כלה הקץ. ,איז תקוה ליונה בצפרני הנץ... (אגרת קטנה, ח. נ. ביאליק) אזני רבים היו אטומות וכבדות והמעטים שחרדו לקול ורצו לצאת, הם, אויה, נשארו עומדים, ,מאחורי השער". .. איד אבוא בשערי איז קול ואיז עונה ארץ הסגולה, ויונה .עם נער ומפתחי שבור, עדיז מתדפקים והדלת נעולה. טל דלת השער. (מאחורי השער, ח.נ. ביאליק) (( הקדמונים קבעו בחזונם, כי לפני בא הגאולה תהיה מלחמת גוג ומגוג ודם רב מישראל ישפך ,ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע'. 1.09