ציון רצו] עז פועמני להציב ציון לדוד-הורודוק, שבה חונכתי וגדלתי. עיירה עוטה אוכלוסין משכנותיה שבגליל פולסיה המשובש ביצות והלוקה בתחבורה, עיירה שדלות ודחקות חברו בה יחדיו ולעומתן תרבות עברית וחיים עבריים פיכו בה. עוד לפני כחמישים שנה פעל בה ישי אדלר בהפצת השכלה עברית והחיאת השפה ; רבים עזרו על-ידו והמשיכו בהצלחה גם לאחר נסיעתו. עיירה יהודית זו, פעולה ציונית נלהבת היתה בה ואנשיה היו בין הראשונים שלקחו חלק בעליה השניה, הבריחו גבולות, ועברו שבעת מדורי גיהינום כדי להגיע ארצה. לא אעמוד כאן על תיאור עיירה זו. נדמה לי ששמה וזכרה מדברים בעדה. והנה לפני חדשים מספר, עִם הכיבוש הרוסי, התחילו להסתנן קטעי ידיעות על-ידי מכתבים מרוסיה, וביניהם מכתבו של נער בן 14, היחיד שנשאר לפליטה מכל עיירתנו. במכתב כתוב ביז השאר: -- הלב נתאבן למראה כל הצרות, הרציחות, העינויים ושריפת האנשים חיים. לאחר שנתגלגלתי שלוש שנים רצופות בלי קורת-גג, בלי זכות חיים, מזוהם ורעב, צפוי בכל רגע למיתה משונה, -- איני יכול להעלות על דעתי כי אני פה היחידי, נשארתי ממשפחתי הענפה ומעיירתי האומללה. הוי, טוב מותי מחיי" -- מקונן הילד בן ה-14 ,מה אוסיף ואכתוב* הדברים נוראים וידועים. הפצע בנשמה עמוק. ודאי תתפלאו, כיצד אני כותב ככה, אבל לב אדם כבר אין לי מזמן. אש הנקמה בוערת בקרבי. הייתי שותה את דמם, ועושה בהם מה שעוללו לנו. -- -- - 4
כן, גדול הכאב ועגום הסיכום של אחינו בתפוצות. עמים יקומו לחיים חדשים, ערים ובתים יבנו על תילם, אך הורינו ואחינו היקרים לא יקומו לעולמים. זלדה. בקורי בדויד-הורודוק ערב פרוץ המלחמה העולמית השניה גדולים היו כיסופי לשוב ולראות את עיירתי, לפקוד את ההורים, קרובים ומכרים, לשוב ולהתהלך ברחובותיה ובסמטאותיה הצרים ולהיפגש פנים אל פנים עם כל אלה שאתם גדלתי, חונכתי ועבדתי שנים ארוכות. זכות זו נתגלגלה לי ערב פרוץ מלחמת-העולם השניה בשעת ביקורי בפולין. היה זה בשלהי אוגוסט 1939. אירופה כולה היתה אחוזה אימת המלחמה הממשמשת ובאה, חרדה רבה אפפה את הכול, ובמיוחד את יהדות פולין, איש לא ידע מה ילד יום, הצנזורה הצבאית היתה חמורה, והעתונות היהודית גילתה טפח וכיסתה טפחיים מן המתרחש לבוא, לב איש לא ניחש, מה קרוב החורבן, ומה גדולה השואה העומדת להתחולל. פרטים נוספים קיבלנו בקונסוליה הבריטית בורשה, אגב הוראה חמורה לעזוב את פולין תוך 4 שעות. הוראה זו באה כמהלומה על ראשי, כי טרם הספקתי לבקר בבית, לראות את ההורים, החברים והמכרים. בחרתי בדרך המסוכנת יותר, וירדתי לשעות מספר הביתה.
עם חשיכה הגעתי לדויד-הורודוק ועם בוקר עזבתיה. לא אשכח את השעות המעטות האלה, עת בית-הורי, הבית וסביבו, הפך מקום-מיפגש לכל בני עירנו, מהם שבאו לקבל דרישת שלום מקרוביהם ומכיריהם, ומהם לשמוע על המתרחש בארץ. כולנו חשנו שהאדמה בוערת מתחת לרגלינו וזעקה מרה נשמעה מן המסובים יחד -- מה הלאה, כיצד לברוח ולהיכן ? זכורני, איך קרנו פני הכול כששמעו על הארץ, על לבטינו והישגינו, על האור והצל המשמשים בערבוביה, על המפעל הכביר המוקם במולדת -- ומדברי אפשר היה לשמוע בעין תוכחה לכל אלה, שמקומם היה אתנו פה בארץ, ושיקולים חסרי ערך, קטנטנים, חרצו את גורלם, 202