היה זה ליל-שימורים, הכל דברו, הכול שאלו, החל בהרב שפירא ז"ל, עסקן ציוני מסור ונאמן, שזכותו עוד עמדה לו להגיע ארצה, וכלה באחרים; כל פרט עניין אותם, המצב הכלכלי בארץ, המאורעות, קטרוגים ל ההבלגה וכו' -- בקושי רב עלה בידי לתרץ את הדברים. הרוחות נרגעו, רק כשהבטחתי לקיים למחרת אסיפה לבירור יסודי ורחב יותר של כל הדברים. אסיפה זו לא נתקיימה, כשם שלא נתקיימו מיטב חזונם וחלומותיהם של בני עיירתי היקרים, כי באותו מעמד קיבלתי מברקים מאשתי ומן המוסדות בארץ ,לחזור מיד לרגל המתיחות. איז ניחומים ואיז שילומים לאסון הגדול, לאבדנם של כל אותם אנשי העבודה והעמל -- אנשי תורה ותרבות, בעלי מרץ ויזמה ומסירות יהודית וציונית ללא גבול -- כענפים צעירים נגדעו והושלכו לאשפתות בידי טמאים. הנחמה היחידה היא המצבה החייה שהוקמה בארץ -- המאות הרבות של המשפחות בני העיר שניצלו, על נשותיהם וטפם, שוקקים חיים בכל פינות הארץ, עובדים ויוצרים ומשמשים חומה בצורה למדינה המתחדשת. מ. רפופורט מ. שור עמי ימי האחרונים בדוידהורודוק הסובייטים נהגו לחלק את האוכלוסיה לשלש שכבות : א) השכבה המהימנה: קומוניסטים לשעבר, שלא נמצא כל פגם בהם, וכן אלו שהצהירו בפומבי, עם הכיבוש, על אהדתם המלאה לשלטון, באין מערער על כך ; ב) אויבי המשטר, והם: העשירים ופעילי התנועה הציונית.

ג) אזרחים סתם, שיש להכשירם זמן רב, לקראת נאמנות, מתוך תקוה, שאי-פעם יהיו ראויים להיקרא בשם אזרחי ברית המועצות. רוב אוכלוסי דוידהורודוק נמנו עם הסוגים ב' וג'. אנשי סוג ב', שלא הולשן עליהם ולא הוגשו נגדם תלונות רשמיות ובלתי-רשמיות -- הועברו ממילא לסוג ג'. בחדשים מרץ ואפריל 1941 גויסו מאות צעירים מסוגים אלו ל,גדודי-עבודה" (ברוסית : ,סטרויבוי-בטלאן"), ורובם נשלחו להקים שדות-תעופה בקרבת גבולות רוסיה הלבנה (פולין לשעבר) אזור הכבוש הגרמני כגון בקוברין ובביאליסטוק. הייתי עם ההולכים לקוברין. ב-20 ביוני נפל בגורלו של בחור יהודי לעמוד על המשמר ב-1 אחר חצות. הוא איחר לקום ב-5 דקות. מיד הזעיק מפקד הפלוגה -- גוי, אזרח ברית המועצות -- את כל אנשי הפלוגה ונזף בבחור בפומבי : ,בוגדד! אילו פרצה מחר המלחמה אף אז היית מאחר לקום ? בעוד 3 ימים תעמוד לדיןי. כעבור 48 שעות התלקחה מלחמת רוסיה-גרמניה. הרעשות אויר והפגזות תותחים פקדונו תכופות. השתדלתי להימצא תמיד יחד עם אנשי דוידהורודוק. האנדרלמוסיה היתה רבה. ניתנו פקודות סותרות -- בכל אשר פנינו היו הגרמנים. ביום אי-אפשר היה לסגת, ונאלצנו לשכב ביער או בבוץ ולרוץ בלילה. אחת היתה עתה המטרה לפנינו: הביתה.

בד26.6.41 לפנות ערב, ביום ו' היה זה. הגעתי לדוידהורודוק עם ידידי היקר משה שכטר, בנו של דויד ונכדו של וולף מוכר העתונים. לא הכרתי את העיירה. מי מבני דוידהורודוק אינו זוכר שעות אלה שלפני התקדש השבת. בעלי החנויות ממהרים לסגור עסקיהם, ובעלי המלאכה מסיימים את מלאכתם. מכל חלון מהבהבים נרות השבת -- והכל צועדים לבתי-הּכנסת עם ילדיהם. ועתה -- כבליל תשעה באב. חושך ואפילה בחוצות ועלדפני כל יהודי -- פחד מפני הגרמנים הקרבים ובאים. מיד סובבונו פנים מוכרות ובטרם החלפנו את בגדינו הבלויים וסעדנו את לבנו 203