-- היה עלינו להשיב על כל אשר נשאלנו. כאן סבורים היו, שכל המגוייסים כבר נפלו ורק למחרת התחילו להגיע אחרים. מיד ביקשתי את בני משפחתי -- ונתברר, כי יצאו עם עשרות המשפחות אל הגבול הסוביטי. במוצאי שבת חזרו יקירי, משלא ניתנה להם רשות-מעבר. העיירה נתמלאה פליטים מן העיירות הסמוכות. החרדה גברה. הגויים הרימו ראש : ,חלפה שעתכם, יהודים, הנה יוצאים מכאן הסוביטים. כולנו התפללנו שיעלה בידם לעצור את הגרמנים. אי"סדר שרר בכל. יום אחד גויסו המונים ולמחרת שוחררו מאין דרך להסיעם. הפלוגה האחרונה של המגויסים נשלחה ב-28 ביוני מבית-הספר העממי הפולני לעבר מינסק. בהתיעצות חברים על דרכנו להבא נחלקו הדעות : משה שכטר היה עם המחליטים להישאר ואילו יצחק גולמן ואנכי החלטנו ללכת. הודענו זאת למשפחותינו ולבני הנוער הציוני לשעבר שלא נותקו הקשרים אתם. רובם סירבו ללכת.

בז"6 ביולי, בהשכמת הבוקר עזבו את העיירה שרידי הפקידות הסוביטית. מהרנו לצאת בעקבותיהם. באולשנר גאס נפגשנו בערב -- בלי הודעה מוקדמת -- 20 בחורות ובחורים, נושאים ילקוטי גב וצד. ברדך פגשנו עוד כמה צעירים אשר סרבו להצטרף אלינו, באמרם : ,אין הגרמני גרוע מהרוסי. נסתדר גם במשטר החדש". גם בבית חרדו לנו, היוצאים, וביקשו לבל נרבה בברכות ולא נפרד בנשיקות ובחיבוקים -- כיוצאים לדרך ארוכה -- על"מנת שנמהר לחזור. כשהגענו לגבול סרבו הזקיפים לתת לנו לעבור. כל אמתלה לא הועילה. רוחם של כמה אנשים נשברה ויצחק גולמן, מרים פרנקל, צירל בגון ושושנה אייזנברג חזרו הביתה. ברגע האחרון ניאות אחד מאתנו, יליד אחד מכפרי הגבול, להוליכנו בדרכים עקלקלות ולהעבירנו את הגבול בלילה. צעדנו -- גברים בלבד -- אל עבר מלישוב. בערוב היום נתפסנו ע"י משמרות מזוינים של פרטיזנים, פקידי המנגנון שהובאו מרוסיה ושירתו בעיירתנו. מפקד היחידה, רוכלין, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית בדוד-הורודוק, הבין ,קצת לרוחנו". הוא קבע לנו מקום חנייה ליד מחנהו והבטיח להשיבנו דבר מחר בבוקר ,אם יעלה בידו לקבל נשק בשבילנו". היה זה ליל אימים. מרחוק ראינו דליקות בעיירתנו מהלך 20 ק"מ מאתנו. הגרמנים כבר היו שם והוחל במעשי השוד. כבינו את הדליקות ועם זאת חרדנו, פן ישאירונו הפרטיזנים לנפשנו.

בבוקר ראינו את כרכרת הפרטיזנים החוזרת מטורוב. מיד נקראנו אל המפקד שהודיענו : נשק לא קבלתי. אך רשאים אתם לעבור. הענין סודר עם מפקד משמר הגבול. מיד רצנו קדימה -- ולא נתקלנו באף חייל על הגבול. הכל נמלטו לשמע התקדמות הגרמנים. קרבנו לטורוב -- והנה לקראתנו, מרחוק מכונית"משא גדושה חיילים ועליה מוצבת מכונת-יריה. לא ידענו אם רוסים הם או גרמנים. משמאלנו השתרע בית-קברות. מיד קפצנו והשתטחנו ליד המצבות. לאחר שנעלמה המכונית רווח לנו. קמנו והמשכנו בדרכנו והגענו לפנות ערב לטורוב -- על אדמת רוסיה הסוביטית. מד1939 עד 1945 א. הכרזה המלחמה ואנו שומרים על הסדר ביום השלישי, 27.8.1939, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, הודבקו הודעות על גיוס כללי ברחובות דוד-הורודוק. הישוב היהודי שבעיר הומם, אנשים התהלכו כצללים בידעם את הבאות. עם זאת, האמינו רבים שהמלחמה אינה קרובה. ביום השישי : 1.9.1939 בשעה 4 לפנות בוקר חצו חילות הגרמנים את הגבול הפולני והתקדמו במהירות הבזק. בעיר פורסם צו האפלה. חלק מן הנוער היהודי והלא-יהודי גויס ע"י מכבי האל 24