באים לאולם, כרגיל עוד בני נוער, ילדים ובוגרים, פרט לבנות, בת שהגיעה לגיל 11--12, אסורה עליה חברת גברים. ואם הילדה הצליחה להתגנב מעין אמה יולדתה -- מעינה הפקוחָה של גישה, עקרת הבית, לא תתחמק. גישה, אשת שלמה, אשה שומרת מצוות היא. נזהרת בקלה כבחמורה, מקפיז'ה בעניני דת ונוהגת כאחת צדקנית ולא תרשה בשום אופן להקל ראש במסורת אבות. גם על בנה, בן הזקונים אהובה, שמואל, עינה תמיד צופיה, לבל יסטה, חלילה ממנהגים מקובלים. והיה בבית לא מעט רוגז בענין הזה : רואה היא בבנה, שחבריו מתעים אותו מ,דרך הישר". מקצר הוא בתפילה, ונטילת ידים בהשכמה, בטוחה היא, לא קים כהלכה וברכת המזון אימתי הספיק לגמר ועוד ועוד תלונות לאין ספור, שהדור הצעיר נוהג בהם קלות ראש. היה לא יהיה בדבר הזה. מורשת הדת, כשם שנמסרה לה -- כך בדיוק היא מצווה למסור לבאים אחריה. בתקופת החורף, כשהיום קצר והערב גדול מסיקים במוצאי שבת את התנור במיוחד, להכין סעודה רביעית לכבוד שבת המלכה היוצאת, זאת סעודת החסידים ,מלוה-מלבה". מראשית הסתו עומדות במחסן שתי חביות, אחת עם כרוב כבוש, השניה עם בשר קפוא. נקראים אל השלחן לא רק בני הבית, כי הלא זאת היא סעודת מצוה. ד. חסידות ברובליה בכל הענינים היתה הקהלה הקטנה קשורה לא לסטולין, כי אם אל הורודוק. הרוב הגדול של הכפר לא נמנה על החסידים, אף על פי כן היו מתפללים לפי נוסח ספרד.

המתנגדים הותיקים שבכפר שמרו על עצמאותם ונהגו בשבת ובחג לערוך מנין ראשון עם הנץ החמה, כמנהג המתנגדים, ולא כחסידים המאחרים בתפלה. אולם היו שרשים של חסידות בכפר. האות הבולט ביותר של חסידות, היה המנהג לבא לפני צאת השבת אל בית שמעון השוחט ולערך שלחן של ,שלש סעודות"? והיו זמירות השבת של האבות ושל הבנים הצעירים, בוקעות ויוצאות מתוך החלונות הנמוכים של בית רבי שמעון ונישאות למרחקים. בימי חג הפסח היו נוהגים לבא אחר הצהרים לבית הכנסת ושרים ניגוני ההגדה הידועים. ראש למזמרים היה יהודי אחד, לאו דוקא מבעלי הבתים, נגר במקצועו, יוסיל צייטילס. הוא היה שר בכל רמ"ח אבריו, בבחינת ,כל עצמותי תאמרנה". היתה לו ,חוקה* למעריב שני בחגים והיה לב הנשים יוצא ממש ממתיקות קולו, כ;מנגן בכנור? היה. ועוד היו נוהגים לבא בחול המועד סוכות לשמחת בית השואבה. ושלמה שולח להביא מן הבית יי"ש ועוגות לשתות ל,חיים" ולזכר ימים קדומים בבית המקדש. ה בית הכנסת ברובליה. בקצה סמטא, צופה אל פני השדות, עמד בית הכנסת. בית הכנסת הוקם הרבה שנים לפנינו, כי בילדותנו כבר היה גגו דולף והיה הכרח להביא רעפים ולהזמין בעל מלאכה מסטולין לצפות את הגג רעפים חדשים.

שני הזקנים שלמה ומשה (הוא משה דורצין, אבי כל הדורצינים ברובליה) היו עוד עולי ימים, כאשר טענו על שכמם קורות עץ עבות להניחן יסוד לבית הכנסת ונשאו אותן מן הנהר לכל רוחב הכפר עד השדות, מקום הבנין. וכשהלכו שניהם מוטים תחת המשא הכבד, ראו בודאי את עצמם, כמשיאים אבני גזית להר הבית לבנין בית המקדש בירושלים. בית כנסת זה היה עד לרצח הכפול של כנופית המרצחים הבלחובצים ביום שמחת-תורה שנת 1920, בשעות שאחרי הצהרים, כאשר החג הושבת, והשמחה נהפכה לאבל מר. על בימת בית הכנסת ניסו לערך תליה לבנו של משה, ליהודה דורצין, ,באותו מקום שבבוקר עליתי בו לתורה" -- כפי שהוא ספר אחר כך. בפרוזדור של בית הכנסת רצחו נפש, שעה קלה לפני זה, את בן אחיו, את אהרון הרשל דורצין, יחד עמו נרצח בפרוזדור גם שלום בויר אברך אחד מסטולין, אשר בלה את החג אצל אם 224