ובכן מי היא האישיות המוסמכת היכולה לאשר שקיימת ספריה ברובליה הכפר ? -- מובן מאליו הרב. נכנס אהרן הרשיל אל הרב משה חיים הכטמן שישב בכפר עד אחרי הבלחובצים, ונתן לו הרב את האישור המבוקש. לא עבר זמן רב והנה הגיעה מאודיסה חבילת הספרים: עשרות חוברות ,השילוח? כשהן מצופות עטיפות ירוקות., מרנינות לב ומושכות עין, קוסמות וקוראות : קח אותנו ובלענו, ואמנם בלענו אותן כ,ביכורה בטרם קיץ* והיו בפינו כדבש למתוק וכיין לשכרה. מסרנו את החוברות לכריכה והספריה בכפר נתעשרה לפתע באוצר רב זה של מחשבה ושירה, ספרות ומדע. הכרכים האלה פתחו לנו אשנב לעולם הגדול של היהדות. את מנדלי העברי ואת ברנר הכרנו מתוך הכרכים האלה של ,השילוח". עונג רב היה לקרא את הפיליטונים ,מחשבות ומעשים" של אחד סופר ,רבי קרוב" שהיו מסימים כל חוברת וחוברת. ,רבי קרוב" זה היה הסוחר והסופר א.ל. לוינסקי, זהו שעל שמו נקרא הסמינר למורים בת'א, אישיות מרכזית בין קבוצת הסופרים באודיסה. הוא פרסם אוטופיה ,מסע לארץ ישראל בשנת תיית'". הפיליטונים האלה הוגשו לקוראים כעין מרק פרות נהדר או לפתן טעים אחרי הארוחה הדשנה והטובה של המאמרים החשובים שבחוברת. טעמם של ,המחשבות ומעשים" אלה שמור בפינו עד היום...
ובסוף יורשה לנו לזכור לטובה את הבתים בהם התאכסנה הספריה בכפר: שרה לאה אלמנת השוחט ר' שמעון ברמן, נחום דורצין, זליג הנסר, יהודה ברוך פרומקין, והאכסניה האחרונה עד השואה, בביתו של יוסיל פלוטניצקי יהודי פשוט, והיה לו יחס של כבוד לספריה כלדבר קודש, ושכר דירה לקח סכום יפעוט רק כשכר סמלי בלבד. יא, לפני שני אלפים שנה... כדי להשלים את צרכי הקהלה הקטנה נבנה ביזמת הרב הראשון בית מרחץ על חוף הנהר, ביה"מ היה מסודר עם אצטבאות להזעה, עם מקוה מים לטבילה, וגם אמבטיות היו. בימי החורף היו באים למרחץ גם גויים מאכרי המקום או מהסביבה הקרובה, וביום השישי אחרי הצהרים היו מזיעים יחד עִם היהודים לכבוד שבת. מדי פעם היו צריכים לעשות תקונים בבית המרחץ ולא תמיד נאספו הסכומים הדרושים. בימיו של הרב הכטמן היה צורך בכסף לתיקונים והכסף לא הושג. הקהל סרב לתת. חשב הרב ומצא תחבולה, איך להכריח את האנשים להכניס את חלקם. בשבת בזמן התפלה הודיע מעל הבמה, כי לא יותן לאיש לקחת אתו את טליתו הביתה. הטלית תשאר בידי הרב לערבון עד אשר הכסף יובא. אמר ועשה. אחרי התפלה התיצב ליד הדלת להחרים את הטליתים מידי המתפללים. פעם אחרת נצטרכו שוב לכסף, בעלי הבתים החשובים ירדו ואחרים עלו. מי שלבו פתוח -- כיסו ריק, ומי שכיסו מלא לבו סגור ובית המרחץ נעול על מנעול. הדיבורים על המרחץ ועל המקוה לא פסקו בבית הכנסת.
יום אחד אחרי התפלה, נשארו אחדים לגמר את תפלתם ביניהם גם שלמה זינגרמן. בפנה השניה בבית הכנסת עמד יוסיל פלוטניצקי, בכנויו בכפר, יוסיל ,סמכדריגעס". יהודי חשוך בנים, עם הארץ וגס רוח. החל יוסיל לדבר בענין העומד על הפרק: בית המרחץ. פתח את פיו ואמר בטוּן של ציניקן : ,מילא, יהיה טוב בלי מקוה"... שמע שלמה את דבורו והשיב לו בספוב מעשה היסטורי כזה : לפני שני אלפים שנה, ילדה אשה יהודיה אחת בן בלי מקוה -- הנה יש לנו ממנו צרות צרורות עד היום הזה... 208