מתגאה היה מאד. שיש לו קרובה בארץ ישראל והיה מקבל ממנה מכתבים ועונה לה. מי כתב לו את מכתביו -- זה היה סודו. אבל את הכתובת למכתב היה מבקש מאחד המשכילים שבכפר שירשם לו והיה מברך את הכותב בכל לב : ,תאריך ימים ושנים". בין הקדושים שנרצחו ביום שמחת תורה על ידי הבלחובצים י"ש -- היה גם נכדו, בחור צעיר, משה לפקין, בן בתו שמתה אחרי לידתה בצעירותה והילד גודל בבית הסב השכול. ב. הלויים בכפר שני אחים היו. אחד שלמה חיים היה מן החטופים. מתגאה היה בזה שעמד ביהדותו על כל הנסיונות הקשים שנתנסה בהם. ככל החטופים בימים ההם, אהב לספר על הימים ההם. וגם כשהגיע לזקנה עוד היה צעדו צעד חייל, איתן ונכון, שמאל ימין, שמאל ימין. היה בר-אורין, השתתף בלימוד ,משניות? עם הרב בין מנחה למעריב. גם אחיו לייזר היה בין הלומדים. אדם עניו ושתקן. ירא שמים בסתר ובגלוי. אף כי מצבו לא היה ירוד כלל וכלל -- מוכר היה גם אריגים לאכרים, והבנים היו יחד אתו -- נהג בקמצנות מיוחדת בשולחנו. שני בניו של אברהמיל בנו ניצלו מן הטבח בכפר והיו בצבא הפרטיונים. שם פגשם הפרטיזן מיכאל בן מרדכי נוסנצוק. ג. | קוטש

הוא היה סייד והיה גם עושה תנורים ומנקה ארובות. פעם הוא לבן כשלג ופעם שחור כעורב, ומפיל פחד על ילדים קטנים. אבל ידע גם לבדח ילדים ולשמח אותם. ביחוד הצטין בהשתתפותו במשחקי פורים. הוא התחפש לקוזק. חבש לראשו כובע קוזקים וחרב קוזקים לצדו ומטיל אימה ופחד על סביביו אבל בין רגע מתחיל לשיר ולרקד, מתרוצץ מבדח ומשמח עד בלי גבול. בסעודת פורים. אנו מסובים ליד השולחן בבית סבא. אבל לא הממתקים והמגדנות שעל השלחן, לא פניו המאירים של הסב, ולא עינה הטובה של סבתא, לא אלה לקחו לבנו וימלאוהו רננה ושמחת חג, אף לא השירה העזה, שגם אנו הילדים, לקחנו בה חלק בראש, -- לא כל אלה, כי אם הופעתו של משה קוטש עם השחקנים של פורים -- אלה היו עיקר העיקרים בחג. חכינו לו בכליון עינים בהמית לב כל הערב. ולמרבה הצער, לבית סבא היה בא באחור גדול. כנראה, עם סיום הסיבוב שלו בבתי הכפר. וכשהופיע יצאנו, הילדים, מכלינו מרוב שמחה וחדוה למראה השחקנים וביחוד משה עצמו. כזה היה משה קוטש זה, העני והאביון כל ימות השנה.

נזכיר כאן ל,טובה* את זוגתו חיה. חיה זאת היתה ,חיה* ממש, וגרועה מזה. כחסידה העומדת בראש הגג ומלהגת כלפי שמים, כשמקורה נטוי כלפי מעלה, ויותר נכון, כצפרדע המקרקרת בלי הפוגה מערב עד בוקר בלב ביצות -- כן היתה אשה זו יוצאת לאמצע הרחוב -- ביתם עמד מבודד ליד השדות -- ושולחת ,ברכות" בלי קץ ובלי גבול. קללות על קללות היתה ממטירה וכל אחת נוראה ואיומה מחברתה. על ראש מי נתכו ברכותיה ? על ראש בעלה? בניה? אויביה ? איש לא רצה לשמע. לשמען -- השערות תסמרנה והלב -- פלצות תאחזנו. הכל ברחו והסתלקו ממנה לבל יגיע לאוזן שמץ מ,לשון הזהב" שלה. גם האכרות, הגויות פחדו לעבר בד' אמות שלה לא להפגע, מלבת האש הפורצת ויוצאת מפי האשה האיומה הזאת, העומדת באמצע הרחוב ושולחת ,ברכותיה* לאויר הכפר... ד. מרדכי ליב הזגג יהודי נמוך קומה. עובד ה' בכל לבו ונפשו. מקומו בביהכ"נס מאחורי הבימה ואף פעם לא השמיע קולו בתפלה כדרך יהודים בתפלתם. וגם קול דיבורו לא שמע איש אף פעם. אחד שתקן ממשפחת ,בונציה שווייג" של י.ל. פרץ. שני אלה קנו להם שם והיסטוריה מיוחדת. ובא עליהם הדיבור במקום אחר בספר הזה. 2001