קטעי זכרונות קיץ. ערב. שקט מסביב. אנו, הילדים כבר שוכבים במיטות. קול מעבר לנהר מתמשך : ,ליבה, פודבי פרום !" (ליב העבר המעברה.) לעתים מופנית הקריאה גם אלינו : ,אוו, שוב טובי, זדורוביה, פודבי פרום !"... (בחייך, העבר המעברה,) הקריאה חוזרת ונישנית. אלטה ונח-ליב הם שכנינו הקרובים והטובים ביותר. אנו עושים בביתם כבתוך ביתנו. בערבי החורף היינו מאחרים שבת יחד עם אמא בביתם. אמא סורגת, אלטה מורטת נוצות ואנו הילדים עוזרים על-ידה. הבית מלא אכרים מעשנים, מספרים. ר' נוחדליב מעיין בספר ליד השלחן ; אין הוא לוקח חבל בשיחות החולין, שקוע הוא בעולמו. אלטה מרבה לספר. ומה נפלאים סיפוריה ! אין אנו חשים בעשן המאחורקה, ואף לא בקיטור התנור, עד שאחותי מערל נותנת את האות, הראשונה היא להתעלפות. ערב שבת, הבית נקי ומצוחצח. אף אנו רחוצים ולבושים בגדי"שבת. אבא מופיע במרכבה רתומה לשני סוסים, שהוא נוהג בהם. הוא בא לשעה קלה בלבד. עליו להחזיר את המרכבה. היה זה בתקופה שלמד בבוקויסק בבית קרלין. בעמדו לחזור אנו מלווים אותו במרכבה. אני רוצה לנסוע עמו. אמא משדלת אותי, אך ללא הועיל -- אני מתעקשת ואיני יורדת מן המרכבה. נראה שאבא מקבל את הדין לא בלי רצון, ונפלאה היתה הנסיעה. אבא מאיץ בסוסים, מתבדח ומספר עמי כל הדרך.
ל?ג בעומר, קבוצת ילדים, ועמם לאה אחותי ואנכי, יוצאות לטיול אל מעבר לנהר. אנו מלקטים גרגרים. לעת ערב אנו חוזרים. המעברה מלאה אדם. הגויות מספרות זו עם זו, אגב משיכה בחבל להסעת המעברה. גם אני נותנת ידי ומושכת בחבל בכל כחי. אני בקצה המעברה. לפתע נשמטת הקרקע מתחת לרגלי, תלויה בשתי ידי על החבל על-פני המים, והמעברה חמקה -- עברה לה ממני והלאה. החבל יורד ויורד, הסכנה קרובה. והנה הבחינה בי אחת האיכרות. הגויות התחילו להצטלב וברעש והמולה שבה המעברה ונתקרבה אלי. ניצלתי. אמא היתה נרעשת מאוד, ולא נתקררה דעתה עד שהביאו אלי לחשן ללחש על פחדים. בבית-הספר העממי הרוסי. מכונסת, שותקת מפחדת. אף הדרך לבית-הספר מלאה פחדים. שקצים, כלבים, ועל הכל -- שדים ורוחות. יום ראשון ב,חדר*". חיים-ברוך הוא המורה שלי. הוא מלא התפעלות הנה לימדגי את התורה כולה על רגל אחת. זה לי היום הראשון ללימודי בעברית ואני כבר קוראה. אמא מופיעה. והוא מדגים לפניה את ידיעותי. מעשה שטן, אני טועה. הוא נוזף בי : ,גויה !". הגעתי לספר ,בראשית". בת-דודתי מרים העניעס, בחורה גדולה, והיא מתגרה בי כילדה : ,ויתרוצצו -- און ס'האבן זיך געשטויסן, הבנים -- די קינדער, בקרבה -- אין איר בויך". היא עברה ליד ה,חדר* ושמעה את תלמודי.
אבא מלמדני. ילדה יחידה בין קבוצה גדולה של בנים. חברי הטוב ביותר הוא וועלוול לייבע'ס. אנו חוזרים יחד על שיעורינו בבית ר' ליב דורצ'ין. ר' ליב דורצ'ין רואה את חריצותנו בעיז יפה והוא מאשר זאת בפסוק כדרכו: ,טובים השנים מז האחד !". אחד באפריל. אמא עומדת משולהבת ליד התנור. לפתע נפתחת דלת המטבח, ונשמע קול בלהות של שכנתנו סוביסטיניה : ,חוונקו,, בוי, זידיניטה טופיטסה !* (חוה ילדי יהודים טובעים !6 אמא רצה מבוהלת לנהר. היה זה תעלולי האחד באפריל. אמא נפלה מיד למשכב, ואנכי החלטתי לנקום את נקמתה. לפנות ערב באת; לסוביסטיניכה והודעתי לה שפילה דורצ'ין הביא את הדאר ויש מכתב גם בשבילם. ,הכתובת מודפסת ?", היא שואלת אותי. ,כן", אני עונה בודאות. המכתב מיועד, איפוא, לבתה ילינה. היא נועלת את המגפים והולכת לקצה הכפר אל בית ליפה דורצ'ין 2006