לקבל את המכתב. כנראה, ששם תפסו את הענין ושלחוה לקצה השני, אל מרדכי נוסנצ'וק. ראיתיה חוזרת לאחר שעברה את הכפר לארכו מקצה אל קצה מסובבת בבוץ של ערב פסח. ,חכי, חכי עד לשנה הבאה, אני כבר אסדר אותך", איימה עלי. אותו לילה היה לי ליל-בלהות : תשבץ של מראות-זוועה הבעיתני ובתוכו סוביסטיניכה רודפת אחרי ומקל ארוך בידה. אני קוראה. זה עצוב מאוד. אני בוכה. האין זה ,ברוך ממגנצה" ? אבא יושב לידי. הוא מתאכזר בתיאורי התקופה ובהסברותיו. אני נחנקת בדמעותי. מופיע המורה בוקצ'ין: ,מה קרה ?/ אבא, גאותו עלי. הם משוחחים ביניהם: פרעות, אנטישמיות וכו'. אני שומעת. אני חיה את סיפורי הזועה. אך בלבי יודעת אני לבטח, שכל זה לא יתכן באמת : ,האם בני-אדם בימינו מסוגלים למעשים כאלה ?/ אני מורה עצמאית. יש לי ,חדר" משלי. ואני אז רק בת שתים-עשרה. היאומן הדבר? יש לי קבוצת בנות, בנות גילי, מהן גבוהות ממני בהרבה, ומהן גם מפריעות, ביחוד זכורה לי דינה'קה חנה'ט. כשל כוח סבלי. ליל שבת. אבא בא הביתה לשבת. הוא מלמד בהורודוק. באותו זמן היה גם אחי הרשל בין תלמידי. אבא ואמא מתלחשים ומפליגים בשבחיי: הרשל עשה חיל רב בלימודיו.
אמא מקשה ללדת. אני בבית-הכנסת, עומדת על כסא ליד ארון הקודש, חשה את זקנו של אבא מעל לראשי. אני שומעת את קולה של הרבנית עלדידינו. היא מנחמת את אבא: ,זה יהיה בן, אל דאגה!" בערב פסח, לפני הסדר, נולדה עדה. אוהפה יצקיס המילדת. ,אוהפה מומחית גדולה. היא הגדילה לעשות מן הרופאים בקיוב. שם בקיוב לא דאגו לילד". אז ילדה אמא ילד מת. אני מלווה את עדה לאוהפה. מדי שנה בפסח מביאים לה מצות ויין, מתנת הנכדה. אני נוסעת לדוברובנה, ללמוד בבית דודי. שוב חשה אני את זקנו של אבא מעלי. הוא נושק לי. היתה זו נשיקתו האחרונה. לא יספתי לראותו. עברו שנים. אני חוזרת הביתה כולי נפעמת לקראת הפגישה עם הורי והילדים. העגלה נכנסת לתוך הכפר. זהו הכפר, ללא שינוי. רק הרחובות ניראים לי קטנים יותר והמרחק בין קצה אחד למשנהו נראה לי קטן בהרבה מכפי שנצטייר בזכרוני. אנו מגיעים לבית. אני נכנסת לחדר האוכל. כאן שוב ,חדר" -- ואבא בראש השלחן. אני רצה לקראתו ועומדת פתאום. ,זה לא אבא !" היה זה אהרון המלמד. נשתררה דממה. מסתכלים בי. אני המומה. נפתחת דלת הטרקלין. ,אמא !. נשתנתה מאוד, רזתה לבלתי הכיר. אט אט נודע לי הכל. אותה שעה עוברים עלי ימי-הבלהות שהגורל מנעם אותם ממני בשעתם. חמשה קרבנות נתן כפרנו. אבא היה האחרון.
אילו נשאר אבא עוד רגעים מספר בלבד ברפתו של סימן -- היה ניצל... וסימן כיצד הטיח את ראשו בקיר: ר,צחים! במשך ששח ימים הצליח להחביאו, הבלאחובצים כבר עזבו את הכפר. שני האחרונים היו על המעברה בהתקרבם לחוף השני של הנהר. הם חזרו, וראו את אבא נכנס לבית". צריך היה לעלות על הגג. לאה שולחת אותי. ,למה דוקא אני ?, תעלי את". ,לכי את", אומרת לי אמא בלחש, ,לה קשהי. כן, זה קרה שם על הגג... אני נוסעת לקנדה. בנקט. אני נפרדת מחברי. בבוקר אני כבר בעגלה. אמא מלווה אותי לרכבת. קשה עלי הפרידה מאלטה. אנו גועות בבכיה גם אוהפה בין המלווים. צער רב הצטערתי על שלא התנשקתי אתה כעם השכנות היהודיות. כעבר זמן מה עוזבים את אמא והילדים 207