בעל-התפילה הזה כשהיה מכסה ראשו בטלית בשחרית של ראש-השנה והולך בצעדים חשובים אל ה,עמוד", עומד ובדחילו ורחימו מכריז בקול עז: ,המלך"? וממשיך בניגון המקובל : ,היושב על כיסא"... רעד היה עובר אז בעצמותי הילדותיות, כאילו באמת רואה אני את ,המלך? יושב על כיסא רם ונשא...
העניות המנוולת ! בעיירה חיה מטליא (לאטוטניק באידיש) אחד בשם סאָפליאק. הוא היה מתפרנס מהעניים, שהיו נועלים נעלים קרועות ובלות והיו מביאים אליו את נעליהם לחדש את הטלאים. סאַָפליאק זה -- כטיפוס של בעל-המלאכה -- ישב עם משפחתו בפלוש ששכר מבעל-בית (בבית הזה היה חדר אחד למשפחת הבעלים) והפלוש היה רפת לפרה שעמדה קשורה בחבל בפינה אחת, ויתר הפינות הושכרו למשפחת סאַפליאק המטליא. הקור היה חודר בחורף אל הפלוש, אבל הפרה חיממה גם את ילדי סאָפליאק. הוא לא ידע כל ימיו מסרק או סבון, ומראהו היה כמראה שד משחת; שפמו ושפתיו תמיד רטובים ומלאים טבק -- התענוג היחידי שידע אומלל זה בחייו, והוא השתמש בו כאוות נפשו. הוא -- סאַפליאק -- היה צובט בשתי אצבעותיו השחורות מזפת, קמצוץ טבק מקופסה שהכין מקרן פרה., תוחב אל נחיריו ושואף בכוח, תוחב ושואף, עד אשר הוא מתחיל לזורר ולהתעטש בקול נורא, וגם הפרה -- חברתו לדירה -- היתה מתחילה לרעוד ולהשתחרר מחבלה; והטבק הרטוב נתלה בשערות הגסות שבלטו מאפו והוסיפו לווית-חן לפניו... סאָפליאק זה, בבואו בשמיני עצרת ובשמחת תורה לבית-הכנסת, ובראות!י שמחלקים את ,הכבוד לתורה" לכל ילד -- ועליו עוברים ומדלגים, כאילו איננו חי וקיים -- היה מרים ידו אל השמש וצועק : ,לי, לי % -- האומלל הזה לא וויתר על התענוג לחבק את התורה ולהקיף עמה את הבימה. ואבי, בחנכו אותי לפי שיטת המלך שלמה : ,יסר בנך* וכו', היה משתמש גם באיום: ,אמסרך כשוליה לסאָפליאק...* וזה השפיע...
ןי את יום הולדתי אישרה אמי לפי ספירה מיוחדת: לפי השריפות! אמי סיפרה שנולדתי ביום ג' של חנוכה, בשנה השלישית אחרי ,השריפה הגדולה". וזה דבר השריפות : לפני כמאה שנים, היו העיירות באיזור פוליסיה מוקפות יערות בראשית, רובם מחטוניים: אורנים, אשוחים, תורניתות וכו', מיני עץ עשירי זפת. מעצים זפתיים אלה נבנו כל הבתים (הקירות, התקרות והרצפות); הגגות היו מכוסים שחיפי-עץ אצל האמידים המעטים, ואלומות קש של שיפון אצל הרוב -- הכול חומר שריפה נוח מאוד. לא עבר אף קיץ אחד, שלא תפרוץ שריפה באחת העיירות. שריפה שהשמידה את כל העיירה -- אם היתה שריפה גדולה -- או רק חלק הגון ממנה. על שריפה גדולה היו מכריזים בעיירות הקרובות, וישראל, בני רחמנים, היו ממהרים לאסוף כיכרות לחם ולשלוח לנשרפים (לפי חקירותי בקהילה אפשר ש,השריפה הגדולה" היתה בשנת תרכ"ז (1867), אם כי לפי דברי ראש ,הקהל" היתה גם בתרכ"ח שריפה הגונה...).
עוד היום, אחרי גבורות, אני זוכר את תכנית העיירות -- תכנית שלא היתה שונה א: בהרבה בכל עיירה -- באיזור היערות של פוליסיה: מגרש מרובע עם החנויות של היהודים, זהו השוק ; ממנו הסתעפו הרחובות הקטנים בלי שם; מסביב לשוק היו בתי היהודים, ואחריהם הבקתות של הגויים עם גינות ירוקות ומאורות לחזירים. החזירים היו מסתובבים במשך היום בחוצות ובחצרות היהודים עושים את מלאכת הסניטרים, מנקי האשפות. מי התהום באיזור זה רדודים היו וכמעט בכל חצר באר בלי גדר. זכורני בהיותי כבן שלוש שיחקנו, ילדים אחדים בחצר, ושבנו בשקוע השמש הביתה -- והנה נעדר ילד; אמו יצאה לחפשו, ואני הראיתי לה שהוא משחק בבאר... אותה שעה שלט בעיירה דיסיאטניק (שר עשרות 6. כשמלאו לי שלוש שנים מסרוני לדרדקי; היינו כעשרה ילדים בחדר הרבי. מי שהוא בחוץ קרא בקול: דיסיאטניק! וירעשו הסיפים, 5