מתפשטים, צוברים בגדים עליונים ועושים חבילה, לוקחים את הכתונת והמכנסים המלוכלכים (המשמשים ,גן-חיות), לוקחים גם את ,המטאטא", ונכנסים פנימה; את הבגדים הצואים תולים על מוטות מתחת התקרה, מקום החום הבוער, ומתחילה רחיצת הגוף ושפשופו ושטיפתו במים כמעט רותחים; משפשפים במטאטא-העלים עד אפיסת הכוחות, ויוצקים על הגוף מים קרים; לוקחים את הבגדים המקופלים, מתלבשים וחוזרים בגוף מחודש הביתה, שותים כוס חמין, וממהרים לקבלת-שבת (המרחץ שימש בית-הבראה מכל המחלות, וחיזקי את הגוף, שלא יחלש משינוי-אויר, והאנשים חיו, הירבו ילדים והאריכו ימים). השבת עזרה ליהודי לשכוח את מרי הגלות, כי בתת-הכרתו, בתודעתו הכמוסה, אבלה עליו נפש היהודי, שניתנה רשות לרשעים לפגוע בו, בחיר אלוהים, אשר נוצר בצלם: השבת השכיחה את העלבון הזה. י. הגויים.

את הגלות הרגישו ביחוד ביום ה,ניטל" או הניתלה; זוכרני היום הזה מימי ילדותי בהורודוק ; ,ניטל" היה יום חגא לנוצרים, יום הולדת ישו; בחורי הגויים היו מסדרים ,קולאַדי" -- יוצאים בערב בלפידים, בגזרי-עץ בוערים, עושים מדורות וקופצים דרך המדורות ושרים שירי"דת מסיתים ; ואוי לו ליהודי, הנפגש עם חוגגים אלה -- מוטב לו להיפגש עם כלב שוטה. בערב זה, היו היהודים מסתתרים ונסגרים בחדרי-חדרים, אבל לא לומדים ; ב,ניטל" היו משחקים בקלפים. למחרת היו מספרים על חלון יהודי שבור, על פגיעה בכדור שלג גדול וכבד בר' יענקל המלמד, שיצא לצרכיו (כי מחליו לא יכול היה להתאפק עד יעבור זעם...). יא מיטיבי לכת ואחרים.

הישוב בעיר-דויד הכיל טיפוסים שונים: מיטיבי-לכת, ונאלחים. שפרנסתם הכריחתם להישבע לשקר, לרמות, לפגוע בכבוד חברו, ליצור תחבולות לפרנסה. ממיטיבי-לכת אזכיר את שאולדבר המגיד. הוא התפרנס ממכירת יין-צימוקים לקידוש ולהבדלה ולארבע כוסות, שהיה מכין בידיו בכשרות מוחלטת ובהגנה מעין עכו"ם, ומפרנסה זו זכה לבית יפה, מלא בנים ובנות. ביום השבת אחרי שנת צהרים, היה שאול-בר הולך לבית"המדרש המלא יהודים והם מחכים לו, יושב על מקומו מול ארון הקודש, מפשיל את שרווליו הלבנים, מגלה את ידיו השעירות עד המרפקים, קם וניצב ישר, ודורש לפני הקהל מהמדרש על פרשת השבוע, או מ,עין-יעקב", בקול נעים, מאנפף מעט, ובתנועות ידיו מחזק את דבריו מהמדרש שלפניו. הקהל שומע בתשומת לב, בולע כל מלה היוצאת מפיו צלולה ושלמה; ושאול-בר דורש עד אשר נלאה; אז ניגש אחד מהקהל אל ה,;עמוד" ומכריז: ,אשרי תמימי דרך" וכו', וקורא פסוק אחרי פסוק והקהל חוזר אחריו, עד תום הפרק ,תמניא אפי", ועד אשר המכריז מודה בשגיאותיו בהודיעו בקול את הפסוק : תעיתי כשה אובד, שאז מתפלל מי שהוא בקול נוגה, נוגע ללב, את תפילת המנחה, -- שאחריה חוזרת הדאגה לחטט בלב השובתים.. הדאגה לימי השבוע הבאים לא נתנה מנוח; ולפעמים הושבתה המנוחה גם עקב התפוצצויות הקרח על הנהר, קולות ניפוץ גגות-העץ עיי כובד השלג, התפוצצויות הקורות והכפיסים וכו'.

לסוג ,מיטיבי-לכת* היתה שייכת גם חיה-ציפה. אשה בשנות העמידה. עקרה, כי סגר ה' את רחמה; בעלה ניהל את רכוש הפריץ ושהה כל ימות החול ב,אחוזה", וביום הששי היה שב הביתה לשבת. חיה-ציפה היתה אשה יראת אלוהים, טובת-לב ורחמנית ; מאין לה משפחה היתה עוסקת במצוות; ביום החמישי היתה לוקחת שקים ויוצאת לאסוף שיירי לחם מבתי- האמידים, כביכול; כי ביום זה היו כבר מכינים בצק לשבוע הבא, ואת הפרוסות שהילדים היו נוגסים ומשאירים היתה חיה-ציפה מאספת בשקיה. יחד עם חתיכות כעך, עוגה, לחם חרוך 8