וכדומה, היתה מאספת שק או שניים, עומסת על גבה הכפוף ולמחרת הולכת ומחלקת את שללה זה בבתי ה;יורדים", אלו המשפחות שהתרוששו, אבל התביישו לפשוט יד: חיה-ציפה מחלקת בבתים אלה את מתנת ידה לא כמתנה, כי אם מוכרת בהקפה על-מנת שיחזירו לכשירחיב... ביום ששי היה בעלה חוזר מ;החצר" ומביא בעגלה שקים ושקיקים מטוב ,האחווה": שק תפוחי-אדמה לרבי, שק לדיין, שקיק לחון, וכן לכל כלי-הקודש. והנותר לאשתו, שהיתה ממהרת להעניק זאת למשפחות-;חסותה" ומקבלת חלף זה ברכות לראשה ואיחול שאלוהים יפתח רחמה... לסוג הנאלחים נמנו העניים ששלחו ידם ב;שריפות", שהציתו בתים, כדי לשלוח ידם בביזה במהומה שהיתה קמה בעיירה עם כל ,תבערה"; וכן הורים שלא מצאה ידם להשיא בת ושלחוה לערים הגדולות להתפרנס. אחד מהם בהורודוק היה משה דער פויקער, משה המתופף, מכה בתוף בנגן ה,כלי-זמרים" בחתונות. הוא גידל בת שבגרה ואין מרחם עליה, ותסע לפינסק העיר, שב;בתיה" הידועים מצאו מנוח בתולות כאלו, והזקינה שם, ושלחוה, כי לא היו ,בעלנים/ לבלה זו, ובשובה לבית הוריה, היתה נוהגת כמנהגה ב;בית"המחסה" שבפינסק. וכל מי שעבר על בית המתופף, וראה את ,המופקרת?, היה יורק ומקלל בלבו את הפרוצה..
זוכר אני משפחות אחרות שהיו ידועות לי, בעודני בילדותי בעיר-דויד. משפחת אלי קון ; את השם קון (סוס ברוסית) רכש ראש המשפחה בשנה שקנה סירת-קיטור קטנה שיכלה לשוט במים הרדודים של הנהר הורין אחרי הפשרת השלגים וגאות המים באביב. ליצני העיירה הכתירוהו בשם ,קון" כמתאים לסירת-הקיטור שלו. היתה ידועה משפחת יודוביץ, שהיה אחד מעשירי העירה, ישב בבית מסויד גם מבח ץ, ואנו הילדים היינו מביטים בעיני קנאה בילדיו שהיו באים עם אביהם בשבת לתפילה, תמיד במאוחר. היתה עוד משפחת הקצמנים, שאחד מהם היה סניגור בפני שופט-שלום במשפטים אזרחיים (והיה מעשה באחד שהגיש תלונה שקנה פר, ונתנו לו שור, והסניגור ?א יכול היה לבאר ?שופט את ההבדל בין שור לפר, כי לא ידע ברוס ת את המלה ,סירוס"). לשני מבין האחים קצמן היה בן, סטודנט בברלין; כשחיזר אחרי בתולה ממשפחת חרדים, היו הורי הבתולה נמנעים מלראותו -- הם לא יתנו את בתם לגוי, אוכל טריפות והולך גלוי ראש. מוטב יתנוה למולך; וגיצל הסטודנט לא התיאש ודרש, אומרים, על יסוד החזקה... יב: טוף דרף.
כזאת היתה הורודוק או לדידי: עירדדויד -- בילדותי, לפני כשבעים"שמונים שנה. כשבגרתי. הייתי תמיד חושב : מי יתן לי אבר כיונה, אעופה, אראה את ערש ילדותי! ומה גדלה תשוקתי זו כשבאו לא*י בחורים ובחורות גם מעיר-דויד וסיפרו לי שהעיירה כבר עיר, עִיר ככל הערים ; מדרכות, כבישים, מים בבתים ורופאים, ובית-מרקחת וניקוז הביצות, וחברות, ובית-ספר ,תרבות*! האח! מי פילל, מי יאמין לשמועה. אמרתי יבוא יום ואני עוד אבקרנה. את עיירתי -. והנה באה השואה; בא החולש על גויים והשמיד את העיירה, עד לא השאיר פליט! עיני בוכיה על אבדן עיירתי, יחד עם כל העיירות של תחום מושב בני-עמי. לא אמצא נוחם בהצדיקי את ענשם, כי לא שמעו בקול נביאיהם ולא מיהרו לעזוב את עמק הבכא וללכת לארצנו, שחיכתה לבנים, כי ישובו אליה ויבנוה. העיירה המתקדמת 1 ישיבתנו בין סטולין ובין הורודוק למה היתה דומה ? לילד הגדל בבית, בצילם של אח ואחות מבוגרים. בקנאה נושא הוא עיניו אליהם והם משמשים לו מופת בכל הליכותיהם ומעשיהם : הוא משתדל ללמוד מהם תורה ודעת, נימוס ומידות. 69